מי שנכח בהקרנות טרום-בכורה מיוחדות בנוכחות הבמאי או הבמאית, מכיר את התופעה: בתום ההקרנה, כשהיוצרים עולים לבמה לשוחח עם הקהל, הצופים לא מפסיקים לדבר ולשאול שאלות. אך במקרה של הסרט הדני "מלכת הלבבות", קרה ההפך. "כמעט אף אחד לא העז לשאול מול כולם", מספרת הבמאית מאי אל-טוקי. "הרבה אנשים ניגשו לדבר איתי בפרטיות, והיו אפילו כאלה שכתבו לי לאחר מכן, אבל מעטים רצו לעשות זאת בפומבי. אולי בגלל שהסרט עוסק בנושא כל כך רגיש, והקהל חשש שאם ידבר עליו, יחשוף משהו מעצמו".
הנושא הטעון הזה הוא ניצול מיני, ובניגוד לרוב הסרטים, המתארים כיצד דמות גברית מנצלת דמות נשית, כאן יחסי הכוחות הפוכים: "מלכת הלבבות" מתאר כיצד אישה, במקרה זה עורכת דין מצליחה באמצע חייה, מנצלת גבר. בעצם, אולי המינוח "גבר" קצת גדול על מי שהיא מפתחת איתו קשר מיני - נער שמגיע לביתה. המשפטנית לא מתרגשת מגילו, גם לא מכך שיש לה הרבה יותר כוח ממנו ואפילו לא מהיותו בנה החורג.
אל-טוקי, שזה סרטה הארוך השני, מתארת את הקשר ההרסני שמתהווה ביניהם בצורה מרתקת, סוחפת ומעוררת מחשבה, שזיכתה את "מלכת הלבבות" בהצלחה מקומית ובינלאומית ובשלל פרסים, כולל האוסקר הדני ופרס הקהל במסגרת העולמית בפסטיבל סאנדנס. אצלנו הוא הוקרן רק בפסטיבל ירושלים ובפסטיבל הנורדי בסינמטק הרצליה, אבל זמין מעתה ב-VOD של ערוצי הסרטים המשובחים של yes.
"התחלתי לכתוב את התסריט בתחילת העשור הקודם, כלומר לפני ה-MeToo", מספרת היוצרת בריאיון לרגל שידור הסרט. "מאז, מדברים בעיקר על גברים שניצלו מינית, אבל העניין כאן הוא הכוח ולא המגדר - בשביל לנצל מישהו אתה לא צריך להיות במגדר כזה או אחר, אלא שיהיה לך יותר כוח ממנו. נכון שבדרך כלל גברים הם מי שעושים זאת, אבל יש גם נשים עם כוח וגם הן עושות זאת לפעמים. הנושא הזה הוא טאבו. סביר להניח שאם הייתי אמריקאית, לא היה מתאפשר לי לעשות סרט כזה, אבל בסקנדינביה יש מסורת של חופש אמנותי מלא".
את בעצמך אומרת שבדרך כלל גברים הם מי שמנצלים מינית - אז למה לעשות סרט שמפנה את החיצים לעבר הנשים המנצלות, אם זו תופעה הרבה פחות נפוצה?
"בעיניי, השיח הפמיניסטי החדש לא צריך להראות רק נשים מושלמות, צדיקות וטהורות. שיוויון אמיתי אינו רק להראות נשים 'טובות'. שיוויון אמיתי זה להעז לתאר את הצדדים הרעים והאפלים שיש בדמויות נשיות. הבעיה היא שמלכתחילה יש כל כך מעט דמויות כאלה על המסכים, שברגע שיש דמות נשית מורכבת, היא כל כך בולטת".
"הגבר כאן הוא הקורבן, וברוב הסרטים היו נצמדים לנקודת המבט שלו, כי הרבה יותר קל להזדהות עם הקורבן. אני רציתי להיצמד לנקודת המבט של מי שמנצלת אותו, כדי לאתגר את הקהל בשאלה - מה עושים כשמי שחשבנו שתהיה 'הדמות הטובה' מתגלה כ'דמות הרעה'?".
הגיבורה היא עורכת דין אידיאליסטית, אבל ככל שהסיפור הולך ומפתח, משנה את ערכיה ואת התנהלותה מסיבות אגואיסטיות. נדב הולנדר, קולגה שצפה עמי בסרט, אמר שזה סיפור על אישה שכל חייה נלחמה במערכת, אבל אז הפכה את עצמה לחלק ממנה.
"זה משפט ממש טוב. לא חשבתי על זה ככה, ואני אשתמש בו מכאן והלאה ברשותכם. כן, לשם כיוונתי. זו דמות שנלחמת למען הצדק באומץ ובחוסר מורא, אבל התכונות הללו הן חרב פיפיות, כי בסופו של דבר הן משמשות אותה למטרות פחות נעלות".
אחד מרגעי השיא של הסרט הוא סצינת סקס חושפנית השוברת טאבו נוסף ומציגה תקריב על אבר מין גברי זקור. "זה כמובן לא האיבר של השחקן, אלא פרוטזה", אומרת הבמאית. "הפתיע אותי שחשבו שזו סצינת סקס אמיתית. כנראה צילמנו אותה באופן משכנע".
למה רצית שהסצינה תהיה כל כך מפורטת וחושפנית?
"כי הקהל הרי רוצה שהם ייכנסו למיטה, ואז מה קורה ברגע שזה קורה? אם הייתי מצלמת את הסצינה הזו בצורה רומנטית ועדינה, אף אחד לא היה שואל את עצמו שאלות; אבל כשהסקס כל כך חשוף, אמיתי וברוטלי, אז הצופים אולי שואלים את עצמם אם זה בסדר שהם עושים סקס, ואם זה בסדר שהם רצו שהם יעשו סקס. רציתי שהם יתביישו בה ובעצמם. היו לנו הרבה דיונים בנושא. יכולתי לחתוך את התקריב על איבר המין והעלילה לא היתה נפגמת, אבל רציתי שאנשים יהיו בשוק".
את הגיבורה מגלמת טרינה דירהולם המצוינת, אותה ראינו כבר בשלל סרטים שהופצו בישראל, למשל "הקומונה", "רק אהבה" ו"להיות אסטריד" וגם בסדרה "הירושה", שאל-טוקי ביימה שניים מפרקיה. "היא היתה מעורבת בפרויקט עוד לפני שהתחלתי לכתוב את התסריט, ושותפה לעיצוב של הדמות", מספרת הבמאית. "את גוסטב לינד, שמגלם את הנער, ליהקתי בשלב הרבה יותר מאוחר. אהבתי שהוא נותן כבוד לטרינה, אבל לא מפחד לאתגר אותה".
יש לי שאלה כללית על התעשייה הדנית - אתם מדינה בגודל של ישראל, אבל מצליחים לייצר מורשת קולנועית וטלוויזיונית מפוארת, עם שלושה אוסקרים מאז סוף שנות השמונים, סדרות כמו "בורגן" וסרט כמו שלך. מה סוד ההצלחה?
"זה נובע מכמה דברים: התמיכה הממשלתית בתרבות בכלל ובקולנוע; ההכשרה המקצועית שמקבלים עוד בלימודי הקולנוע; ואולי גם העובדה שאנחנו מדינה קטנה, מה שמוביל אותנו לא להסתגר אלא לחפש השראה מכל העולם, ואנחנו לא מתביישים לגנוב מאחרים ואז לערבב את זה עם המלנכוליה הדנית".
הצלם של הסרט, יאספר ספאנינג, צילם גם את "האשמים", סרט דני שהופץ בהצלחה רבה בישראל בשנה שעברה.
"עבדנו יחד גם בטלוויזיה ושיתוף הפעולה בינינו הדוק. אנחנו צופים יחד בסרטים, הולכים למוזיאון וחושבים איך להמציא את השפה הוויזואלית של הסרט. 'מלכת הלבבות' דומה ל'האשמים' בכך שרובו מתרחש באותה זירת התרחשות, ואז יש לצלם אתגר לא פשוט - איך להפוך את המקום הזה למעניין כל פעם מחדש שהוא מצלם אותו".
דנמרק היא אחת המדינות שהתמודדו עם הקורונה בצורה הטובה ביותר, ולכן בתי הקולנוע בה כבר נפתחו. אנשים הולכים?
"לא כל כך, כנראה שהם עדיין מפחדים. אולי בסתיו, כשמזג האוויר יהיה בלתי נסבל ואי אפשר יהיה להיות בחוץ, הם יחפשו מפלט בקולנוע".
אם אפשר שאלה אישית. נולדת בדנמרק, אבל השורשים שלך מאזור שקרוב לישראל - מצרים. באיזו מידה הדבר השפיע על היצירה שלך?
"האמת, זו שאלה טובה מאוד. אבא שלי מצרי שהגיע לדנמרק בשנות השבעים. נולדתי וגדלתי פה, אבל אני מאוד קשורה למשפחה שלי בקהיר. העובדה שאני בת לאבא מצרי ולאם דנית וממש לא נראית סקנדינבית הפכה אותי למעין אאוטסיידרית בחברה המקומית. זו תכונה חשובה בקולנוע, כי במאית צריכה להיות עדת ראייה, ובזכות היותי 'אחרת', אני עדה טובה מאוד.
"בכל הקשור להשראות, אני מושפעת מקולנוע אירופאי יותר מאשר קולנוע מצרי, אבל ראיתי גם כמה סדרות ישראליות שאהבתי, למשל 'הנערים' ו'בטיפול', וקראתי עכשיו שחגי לוי הולך לביים עיבוד אמריקאי ל'תמונות מחיי נישואים' של אינגמר ברגמן".