מחפשות אהבה בניו יורק ושליטה בלונדון: סקירת סדרות חדשות

די מדהים שבטווח של חודש אחד בלבד סייעה אנה קנדריק (אם אתם צריכים את הסוגריים האלה כדי לדעת מי זו, אנחנו בבעיה) להשיק שני שירותי סטרימינג שונים כשעמדה במרכזן של שתי סדרות חדשות, אחרי שנים של קריירת קולנוע נהדרת. השם שלה, כנראה, כבר מספיק חזק בשביל שיהיה אפשר להשוויץ בו ולזעוק בראש חוצות. הבחירות האמנותיות שלה, איך לומר בעדינות, לא בהכרח כאלה.

ב-"Dummy" של קוויבי היא מגלמת בחורה שמתחילה לשוחח עם בובת המין המתנפחת של החבר שלה (החבר אגב הוא גירסה בדיונית של התסריטאי דן הרמון, שכן היוצרת היא חברתו במציאות, קודי הלר. לא חשוב). זו סוג של הזיה מופרעת אך שטותית, שלבטח נשמעה טוב יותר כפיץ' והייתה עובדת יעיל יותר כמערכון אינטרנטי (אם כי, ובכן, יש כאלה שטוענים שקוויבי כולה הוא מערכון אינטרנטי אחד גדול). הנקודה היא שהדבר הזה גורם לסדרה ה"אמיתית" של קנדריק, "Love Life" של HBO מקס, להיראות הרבה יותר משמעותית וכבדת משקל, למרות שגם היא לא בדיוק מכתש עמוק של פרשנויות וניתוחים.

קנדריק מגלמת את דארבי קרטר, צעירה ניו יורקית שמנסה למצוא אהבה, וכל אחד מעשרת פרקי הסדרה מתמקד בפרטנר שונה שנקרה בדרכה עד האחד שאיתו היא מתיישבת, להלן מפרט חיי האהבה שלה. על הנייר זה נשמע כמו רום-קום קלאסי עם המון סכריניות וקרעי-סצנות של צעירים שמפלרטטים אחד עם השני בחמידות. בפועל זה בדיוק מה שזה, מבלי לחרוג מילימטר מגבולות הגזרה של ז'אנר הקומדיות הרומנטיות. מסוג הדברים שמינדי קיילינג הייתה שמחה להיות חתומה עליו, וכנראה שגם לחיות בו בעצמה (לפי שעה הסדרה לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל).

ובכל זאת, זה חמוד להפליא. לא ברור אם רק בזכות קנדריק, שגם מפיקה את הסדרה, או גם בגלל היוצר סאם בויד (שאחראי לסרט "In a relationship") ונוכחותו המסוימת של פול פיג ("מסיבת רווקות", "מכסחות השדים"), המשמש כאן כמפיק. זו סדרה שמרגישה כתובה אבל לא מתוסרטת, ויחי ההבדל הקטן, שכן הסיטואציות שבה זורמות באופן טבעי במקום להיות מאולצות, והכימיה בין קנדריק הנהדרת לבין כל אחד אחר פשוט זורחת ומלבבת (יצוין במיוחד ג'ין הא, שהפליא גם ב-"Devs"). נכון שהסדרה הזו היא לא הדבר הכי מקורי בעולם, אפילו בתוך הז'אנר של עצמה, אבל את המטרה שלשמה נוצרה היא משיגה בצורה קולחת וכיפית, מבלי להתלהב מעצמה או מהדמויות שלה יותר מדי (ראו ערך "נאמנות גבוהה"). מה שמדאיג הוא שמדובר באנתולוגיה, ולכן העונה השנייה שכבר הוזמנה תתמקד בחיי האהבה של דמות אחרת. ולמרות שמבטיחים הבלחות רגעיות של קנדריק ושל דמויות מהעונה הראשונה, קשה כרגע לראות את זה עובד בלעדיה.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

והנה עוד סדרה על צעירה בודדה בניו יורק, אלא שבמקום להתמסר לז'אנר של עצמה היא מנסה להתחפש למשהו אחר. "קול קטן" של אפל טי וי פלוס (שכמו כל תכניה זמינה גם בישראל עם תרגום לעברית) מוגדרת כ"מכתב אהבה לגיוון המוזיקלי של ניו יורק, ולמסע האוניברסלי למצוא את הקול האותנטי שלכם בתחילת שנות ה-20 לחייכם". אוקיי. בתכל'ס מדובר על בס קינג (בריטני אוגריידי), צעירה שעובדת בשלוש עבודות שונות, חולמת להיות זמרת אבל מפחדת לבצע שירים מקוריים מול קהל. את הסדרה יצרה הזמרת שרה ברייליס, שכתבה גם את כל השירים המקוריים של בס שמופיעים בסדרה. זו אמורה להיות נקודת החוזק של הסדרה, אבל היא למעשה עקב האכילס שלה.

בין אם אתם אוהבים את הסגנון המוזיקלי של ברייליס (שרובו בלדות נוגות המלוות בנקישות פסנתר רכות ומילים שמביעות הרהור עצמי) וגם אם לא, יש הרבה יותר מדי ממנו בסדרה. זה מתחיל בשירים המקוריים של בס שנשמעים כה דומים אחד לשני ברמה כמעט בלתי מובחנת, ממשיך בזמרות שמופיעות בבר שבו היא עובדת שכולן פחות או יותר שרות באותו הסגנון, וזה אפילו משפיע על צורת העשייה של הסדרה. רוב הסצנות מלוות באותן נקישות פסנתר רכות ותנועות מצלמה ארוכות. גיוון מוזיקלי, בכל מקרה, זה לא.

באופן טבעי יש בסדרה הזו לא מעט שירים, דווקא הקאברים הם היותר מוצלחים מביניהם, אבל רובם לא נשמעים במלואם משום שהעלילה מתעקשת לקטוע אותם באופן קבוע (כשמישהו נכנס לחדר או כשבס נתקעת באמצע הכתיבה). כשזה קורה בכל פרק ופרק, חווית הצפייה הופכת למקוטעת ותזזיתית, משהו מרגיש לא פתור ונוצר רושם שהסיפור לא זורם ואפילו מפריע.

אבל מה שבאמת מקשה על הצפייה בסדרה הזו הוא התוכן שלה, שכאילו מנסה להתאים את עצמו לסגנון המוזיקלי הדי נדוש. הכתיבה מתובלת בקלישאות שחוקות כמו פגישות מקריות-אך-חמודות עם חתיכים או מיקרופון שצורם ברגע שנוגעים בו, אפילו המחשבות שכותבת בס בפנקס המילים שלה מעוררות לפעמים חלחלה מרוב קיטש ("אני אשרוד?", ואז מוחקת את סימן השאלה). אנא מכן, זמרות ניו יורקיות צעירות בתחילת דרככן, מצאו מקור השראה אחר.

יש משהו הולם בכך ששירות הסטרימינג החדש של NBC, פיקוק, מושק עם קאמבק טלוויזיוני של אחד מכוכבי העבר הכי גדולים של הרשת, דיוויד שווימר. "סוכן חשאי" היא אחת משלוש סדרות המקור של פיקוק, שעלה רשמית לאוויר בשבוע שעבר, אלא ששתיים מהן (כולל זו) כבר שודרו בבריטניה מוקדם יותר השנה ולמעשה NBC-יוניברסל מפיצים את הסדרה גלובלית (כמו סקיי גם הם חלק מקונצרן קומקאסט). ושווימר, למען האמת, עשה לא מעט דברים בטלוויזיה מאז שהסתיימה "חברים", כך שאי אפשר אפילו לקרוא לזה קאמבק. כך שבניגוד לרושם שאולי נוצר, שום דבר פה לא פורץ דרך, וזה נכון גם לגבי הסדרה עצמה (שמגיעה גם ל-yes באוגוסט).

מדובר בקומדיה שמתרחשת במטה התקשורת הממשלתית בבריטניה, גרסה מעושנת וחנונית יותר של מטות המודיעין. יום אחד אנשיו נאלצים להתמודד עם סוכן NSA אמריקאי, ג'רי ברנסטין, שמונחת יום בהיר אחד לתוך הצוות המגובש. ג'רי, כפי שניתן לצפות, הוא נאד נפוח ויהיר שמניח אוטומטית שהוא נשלח כדי לפקד על היחידה, למורת רוחה של הבוסית הנוכחית, אך במהרה מתברר כשוטה חסר יכולות שבעיקר מזיק ומעיק. בסופו של דבר זו קומדיית מקום עבודה די קלאסית, שכוללת למשל אסיסטנטית שישנה כל היום במקום לעבוד, האקרית אדישה שלא מתעניינת בכלום ואנליסט זוטר ותמים שהופך בעל כורחו לבן חסותו / מושא התעללותו של ג'רי (ניק מוחמד, שיצר וכתב את הסדרה כולה).

קצת כמו ב"חיי אהבה", גם פה מדובר פחות או יותר על מופע של איש אחד שגורם לכל הקרקס הזה לתפקד בחינניות. שווימר תמיד היה שחקן קומי אדיר ומדויק, ומעודד מאוד לדעת שכוחו עדיין במותנו (למרות גיחה מאכזבת וחסרת חיים ל"וויל וגרייס" שביצע בשנה שעברה). הבעה אחת שלו, למשל, יכולה לגרום לסצנה שלמה להתעורר לחיים. בניגוד לרוס גלר, הפעם דמותו טעונה גם בביטחון עצמי מופרז ובשחצנות דורסנית, מה שמאפשר לו לעלוב בדמויות אחרות ללא הפסקה ולעשות את זה היטב. שאר האלמנטים בסדרה מתפקדים כהלכה, אבל אין ספק שללא שווימר היא הייתה די בינונית וחסרת ייחוד. כמו כן, שישה פרקים, עשרים ושתיים דקות לפרק - תענוג איתך, בריטניה.