"אין לי מושג איך נטפליקס ידעו על זה, אבל הם פנו ורצו סדרה"

(בסרטון: טיזר הסדרה "מכשפת")

יותר משנה עברה מאז שודר הפרק האחרון של "משחקי הכס" והעולם, או לפחות שוכניו המעוניינים בכך, טרם קיבלו יורשת עצר ראויה ודומיננטית. זאת למרות לא מעט ניסיונות בשנה החולפת לייצר אפוסים מיתולוגיים רחבי יריעה שמשלבים בין פנטזיה לבין סגנון חיים עתיק ("קרניבל רואו" של אמזון, "המכשף" של נטפליקס ו"לראות" של אפל טיוי פלוס הן הטוענות הבולטות לכס הברזל, יש עוד). סקאלת האיכות שלהן נתונה אולי לוויכוח, אבל ברור שאדוות מהותיות במים אף אחת מהן לא יצרה.

"מכשפת" (במקור "Cursed") של נטפליקס מתפרצת כעת לדלת הפתוחה הזו בניסיון די ברור למלא את השדה החרוך, כשבנדנה שני כלי נשק בולטים. הראשון - הישענות על מיתולוגיית המלך ארתור, מרלין והחרב אקסקליבר. השני - מאייר הקומיקס המהולל פרנק מילר, שאייר את ספר המקור ואחראי לוויזואליה המובחנת של הסדרה, ובעיקר לסיקוונס הפתיחה ולמעברוני האנימציה שבין הסצנות. זה, לטענתה, מה שמקנה לה יתרון מהותי בקרב.

מפלצת היוקרה הזו, שהצטלמה במשך יותר משנה וחצי בשלל לוקיישנים בעולם ועלתה לנטפליקס מאות מיליוני דולרים, הופקדה בידיו של טום ווילר - כותב יחסית אנונימי שהקרדיט הטלוויזיוני הכי מהותי שלו הוא הסדרה קצרת הימים "The Cape" (זו שעאבד מ"קומיוניטי" התאבסס עליה). בראיון מיוחד לוואלה! תרבות מסט הצילומים במערב לונדון הוא מספר כי לפני ארבע שנים פגש במקרה את מילר והשניים התחברו הודות לעניינם המשותף במיתולוגיית המלך ארתור.

הם החליטו לכתוב מעין ספר פריקוול שמסופר דרך עיניה של דמות נשית חדשה - נימואה (שבסדרה מגולמת על ידי כוכבת "13 סיבות" קת'רין לנגפורד), בת פיה אשר נלחמת בהכחדת בני מינה על ידי תנועה קתולית בשם הפלדינים האדומים. "אין לי מושג איך נטפליקס ידעו על זה", הוא אומר, "אבל איפשהו בחצי הדרך הם יצרו קשר ואמרו 'היי, מה קורה? שמענו שאתה עובד על זה'. הם כנראה הסתקרנו מכל מה שפרנק עובד עליו כי הוא מאוד סלקטיבי. הבנתי שיש פה הזדמנות לספר את הסיפור הזה בעולם אחר ובדרך אחרת, ולראות את הספר מרחף לתוך הסדרה. נטפליקס היו עקשנים ונרגשים לגבי הקהלים שיתחברו לנימואה ולמסע שלה, וכמה חודשים לאחר מכן כבר העמדנו הצעה".

הפרויקט הזה מוגדר כ"סיפור מחדש" של מקורות אגדת המלך ארתור - מה משך אתכם לכתוב אותו בצורה כזו?

"רצינו דרך כניסה מקורית פנימה, וחיפשתי גם דרך שבה בת ה-12 שלי תוכל להתחבר למיתולוגיה הזו כמוני. היה חוסר של גיבורות נשיות, וזה הוביל אותנו לנימואה ולסיפור הטראגי-הירואי על אישה צעירה שניתנת לה משימה בלתי אפשרית: להעביר חרב למרלין, אדם שהוא מבחינתה שמועה, אגדה. היא יוצאת למסע שהוא פנטזיית בריחה, והיא במנוסה לאורך עולמות שלמים, בזמן שמוסדות מתחילים לרדוף אחריה כשהם מבינים שיש לה את הפריט רב הערך הזה. זה הרגיש לנו כמו סיפור מקור שיכול לתת הזדמנות לשפוך אור שונה על כל הדמויות הללו, והוא מתרחש לפני החלק של החרב שתקועה באבן או סיפורי ארתור, מרלין והשולחן העגול. כל מי שאנחנו פוגשים הוא שונה, חלק מהדמויות המוכרות שלנו מתחבאות ולא ברור בהתחלה מי זה מי, כך שיהיו טוויסטים ותפניות. אבל זו נקודת פתיחה עבור הסיפורים שכולנו מכירים".

כבר בפרק הראשון, למשל, ניתן לראות בדיוק למה מתכוון ווילר, כאשר דמותו של מרלין הקוסם הנודע מוצגת כסוג של לוזר מגמגם שאיבד את דרכו. "זה מרלין אחר ממה שראינו בעבר", אומר גוסטף סקארסגרד ("הוויקינגים", "ווסטוורלד", בנו של סטלן ואח של אלכסנדר וביל). "יש לו גישה לגלימות אבל אין לו כובע מחודד או זקן לבן. זה לא הגנדלף-מרלין. הוא יועץ למלך, אלכוהוליסט, הוא ציני ואיבד את הקסם שלו. אבל יש פה משחק על סטריאוטיפים וארכיטיפים, חושבים שהוא משהו אחד ואז זה מתהפך והוא משהו אחר".

לא היססת להיכנס לתפקיד די דומה ישר אחרי "הוויקינגים"?

"יש בי חנון פנימי שמרוצה כשהוא עושה תפקידים כאלה. ויש בהחלט נקודות דמיון - זו סדרה גדולה ושאפתנית בעולם פנטסטי ימי ביניימי, בעוד 'ויקינגים' הייתה יותר היסטורית למרות שהיו לה אלמנטים פנטסטיים בגלל נקודת המבט על הדת. אבל הקסם כאן הוא אמיתי ופועל. יש יצורים קסומים וממלכות אחרות, זה סיפור אגדה והרפתקאות אמיתי".

אתה מגיע ממשפחה די מפורסמת של שחקנים - ידעת למה אתה נכנס כאן?

"כן, ובכל זאת עשיתי את זה. זה כל מה שאני מכיר. אני שחקן כבר 33 שנה ואני רק בן 39. אני אוהב את סגנון החיים הזה, הרעיון של לחיות במקום אחד ולעבוד במקום אחד עושה לי קלסטרופוביה וזה מתאים לי אישית. אבל זה רק אני".

עוד שחקן שנתקל בדמות שונה לחלוטין ממה שידע והכיר הוא דבון טרל ("הפרופסור"), שנכנס לנעליו הענקיות של המלך ארתור, רק בשביל לגלות שכיר חרב צעיר ופוחז שאין לו שום עניין במלוכה או בחרבות קסומות. "צריך לשכוח את כל הידע המקדים", הוא אומר, "זה לא שהוא מחזיק את החרב ואומר 'זהו זה', כי אז אין סיפור. יש לו לבטים, האם אני רוצה להחזיק בדבר הזה כי אני רואה מה היא עושה לדמויות אחרות שרוצות את הכוח שלה. רציתי להראות את הנער שמאחורי המלך, שנלחם ממקום של כנות. ככל שהוא אוהב ומבין, ככה אכפת לו מדברים והוא נלחם טוב יותר. כשהוא פוגש את נימואה למשל מגלים שהוא בורח ממי שהוא בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלו. יש להם רגעים שבהם הם ממש מחוברים, יש ביניהם משיכה מיידית והם מנסים לגלות איך הם מרגישים זה כלפי זו".

איך באמת הייתה העבודה המשותפת עם קת'רין? היינו אמורים לדבר גם איתה אבל היא התעכבה בצילומים.

"אנחנו מכירים אחד את השנייה, גדלנו באותו מקום בפרת' שבאוסטרליה. נפגשנו שוב לפני ארבע שנים ותמיד אמרנו שאנחנו רוצים לעבוד ביחד, אז זה היה מאוד קל. אני זוכר שבחודש הראשון היה לנו מחנה אימונים של לחימה עם חרבות, כך שקת'רין ואני תרגלנו טכניקות זה עם זו. האמת שזה היה די קשה כי החרב ממש כבדה, וניסינו למצוא את הסגנון שלנו איתה. אנחנו מנסים לא להשתמש בפעלולנים אז למדנו את הכישורים הבסיסיים וגם טריקים וכוריאוגרפיה כדי שזה ייראה טבעי".

התרגשת לגלם את דמותו של המלך ארתור בתור גבר שחור?

"זה סיפור של גבר צעיר שחצוי בניסיון למצוא את הזהות שלו בסיפור, כך ששאבתי הרבה מהחיים שלי כבעל מוצא מעורב כדי להשתמש בגוף שלי ובעצמי ככלי עבורו. אני בן מיעוטים צעיר בעולם אז אני רואה דברים בצורה אחרת ממה שאנשים רואים. בהחלט אפשר לראות את האקלים העולמי בסדרה - זה כמו שבני הפיות ובני האדם מזדהים כגזעים מאוד שונים, אז מישהו צריך להגיע ולשאול איפה השיחה המשותפת שאפשר לנהל".

גם שלום ברון-פרנקלין המגלמת את מורגנה, נזירה בעלת תושייה שהופכת ליד ימינה של נימואה, חשה בעול ובכובד הראש של הייצוג. "בתור אישה שחורה, זה די ביג דיל להיראות בתפקיד כזה ולהיות מלוהקת אליו", היא מודה. "תמיד הערצתי מד"ב אבל מעולם לא חשבתי שאזכה לשחק תפקיד כזה. לא נוטים ללהק בני מיעוטים ביצירות תקופתיות, אז אני שמחה שנתנו לי הזדמנות להיראות בצורה כזו, וזו בהחלט אחריות רבה".

את מודעת לזה שיש לך שם עברי, כן?

"זה השם הכי רנדומלי בעולם. אימא שלי פשוט אהבה את השם הזה, זה כל מה שזה. אנשים כל הזמן אומרים לי 'אה, את יהודייה' ואני לא, אימא שלי פשוט ידעה שזה אומר שלום, ממש אהבה את זה והחליטה לקרוא לי כך. היא הייתה נערה בת 17 וחשבה שזה מגניב".

סיור קצר באולפני לנגלי חושף את מימדי ההשקעה חסרת הפרופורציות ביצירת העולם הוויזואלי של "מכושפת": עשרות על גבי עשרות של מעצבים, מלבישים, מעצבי סט, אנשי אביזרים, בנאים, מאפרים וגרפיקאים מתגייסים כולם כדי להעשיר את המסך במיליון אלמנטים קטנים וזעירים, מכפתור מעוצב בדש הבגד של אחת הפיות ועד לעיטור מסולסל על החרב של אחד מהפלדינים האדומים. בזמן שבקומה למטה מצלמים סצנה ביער המפלט של הפיות (שכולו, במפתיע, סט בנוי וממוזג), בקומות למעלה משקיעים בכל רצועה ורצועה בבגדי העור של הניצבים ובצבע הנכון של הקשקשים על עורם של אנשי הנחש.

דמות שמרוויחה באופן קבוע מההשקעה הזו היא הנזיר הבוכה - אחד הנבלים הגדולים בסיפור, שרוצח בני פיות למען הפלדינים, ומאופיין בדמעות שחורות הנוזלות מתוך עיניו ובגלימה מתנוססת שהופכת את נוכחותו למטילת מורא. "יש דברים בתחפושת שלו שלעולם לא תראו אבל אני יודע שהם שם", אומר השחקן שמגלם אותו, דניאל שרמן ("אימת המתים המהלכים", "זאב צעיר"), "יש משהו מוחשי בלהרגיש את זה ולהיות חלק מזה, הדרך שבה הגלימה נעה באוויר כשהוא נלחם... הוא חש בדברים שהם לא שם, וזה חלום כשחקן כי אני לא צריך לומר הרבה, הוויזואליה עושה המון במקומי. איך צורך ללמוד שורות אלא פשוט צריך להיראות מגניב. אני מאוד עצלן בסדרה הזו, פשוט עומד שם".

היה לך קל להתחבר לדמות של רוצח?

"יש משהו שמאוד אהבתי במאבק הפנימי שלו, הבנתי אותו. אני אוהב שיש משהו עצוב ומלנכולי בדמות הזו כי הוא נלחם בעצמו. כבר מהתסריטים הראשונים היה ברור שיש בו משהו שונה, שאפילו שהוא רוצח אכזרי יש שם משהו, וחשבתי שמעניין לשחק את זה. מה שריתק אותי זה שהאנושיות נוזלת מהפנים שלו, הוא ליטרלי לא יכול להחזיק את האנושיות שבתוכו וזה ייצוג ויזואלי של אדם שהוא מרוחק רגשית מהעולם, יש משהו פסיכולוגי שקרה לו והוא נאבק בתת המודע של עצמו".

עד כמה זה מורכב לגלם דמות שיש לה סוד שצריך להסתיר?

"לכולם יש צל שהם מנסים להסתיר, וכל אחד יכול להתחבר לרעיון של להסתיר משהו בעצמנו והפחד שזה יתגלה. הדמות שלו עסוקה בלהסתיר את האנושיות שלה, ואני משתמש בזה ומחדד את זה למקסימום - אם לי כשחקן יש סוד שאני יודע ולא יכול לחשוף, אז אני כל הזמן פרנואידי שאחשוף אותו, וזה בדיוק מה שעובר על הדמות".

רמת האלימות הוויזואלית בסדרה זה משהו שמשפיע עליכם כשחקנים?

"אנחנו אכן עושים סדרה שלא נרתעת מאלימות, אבל אני לא חושב שיש בה משהו מוגזם. אני תמיד חושש כשמשהו נעשה בכפפות של משי כי יצירה צריכה חזון, ולא הייתי רוצה לקחת מהחזון של פרנק ושל טום".

"זו סדרת פנטזיה נטורליסטית", מבהיר ווילר, "והיה לנו חשוב שבכל פרק יהיו רגעים פרנק-מילרים מאופיינים. זה לא יהיה כמו 'עיר החטאים' אבל תקבלו הרגשה שזה משהו שהוא ייחודי לו. למשל הסצנה בפרק השני שבה נימואה על הסלע נלחמת בזאבים - הרגע הזה נוצר כדי ללכוד את הרוח והאנרגיה והלוק של האמנות של פרנק, זה היה אחד הדימויים הראשונים שהוא יצר. הכנסנו גם הומאז'ים לדברים אחרים שפרנק עשה, כמו השער של 'רונאן' והמים העולים עם החרב. היה מדהים לראות אותו עובד עם הבמאים שלנו ומצייר בזמן אמת את הדמעות של הנזיר הבוכה. כשהוא כאן, הוא צולל לכל האספקטים הוויזואליים כמו איך כלי הנשק צריכים להיראות".

הבת שלך תראה את הסדרה למרות שהיא מוגבלת לגילאי 18 ומעלה?

"היא טוענת שהיא קראה את הספר, ועכשיו היא באה לסט ורואה את קת'רין. היא מקשרת את החרב עם נימואה עכשיו, שזה דבר מעניין וטוב. נחמד שהיא מוצאת גיבורה בעולם הזה".

אפרופו קת'רין, איך היה למתג אותה מחדש בתור גיבורת אקשן?

"ידעתי שהיא תהיה נפלאה, אבל היכולת שלה להיכנס לבוץ עם חרקים לגמרי מרשימה. ידעתי שנעמיד אותה במצבים קשים והיא פשוט אוהבת את זה - ככל שיותר רטוב וקר ואומלל, כך היא יותר בעניין, ולמרות שאני אומר לה שמישהו אחר יכול לעשות את זה. לראות אותה כגיבורת פנטזיה יהיה מאוד מרגש ושונה עבור הצופים".

יש כבר דיבורים על ספר המשך או עונה שנייה?

"אנחנו מקווים שהמסע של נימואה ימשיך. יש לי בראש סוף מבחינת הסיפור, ושיתוף הפעולה עם פרנק היה מדהים כך שהתקווה היא שנוכל להמשיך עם הספר או עם הסדרה".