אף ש"חדר 104" עלתה לאוויר כבר לפני שלוש שנים, נראה כאילו שנוצרה בימי הקורונה: מדובר בסדרה אנתולוגית, המציגה סיפורים שונים ומשונים שרק דבר אחד משותף להם - כולם מתרחשים בין ארבע הקירות של חדר מלון. כלומר, הסדרה המושלמת לימי הסגר, בהם מרחב התנועה שלנו כל כך מצומצם.
לפחות בעתיד הקרוב, סדרות מן הסוג של "חדר 104" אולי יהיו היחידות שעוד אפשר יהיה לצלם בארצות הברית, אך דווקא עכשיו החליטה HBO להוריד אותה מאוויר, כך שעונתה הרביעית והטרייה תהיה האחרונה, לפחות עד הודעה חדשה. העונה הזו עלתה בסוף השבוע בארצות הברית וגם בישראל, בה אפשר לראות ב-HOT, ב-yes ובסלקום TV.
"כיוון שזו העונה האחרונה, ניסינו להכניס בה כמה שיותר אלמנטים", אומר בריאיון לוואלה! תרבות מרק דופלאס, שיצר את הסדרה יחד עם שותפו הקבוע, אחיו ג'יי דופלאס. "אחד הפרקים הוא מיוזיקל, אחד באנימציה ואחר עם בובות. ניסיתי להספיק הכל, לפני שבועטים אותי החוצה".
בעונה הרביעית, כמו הקודמות, תריסר פרקים. בכל אחד מהם הסיפור שונה, וכך גם הז'אנר, צוות השחקנים והשחקניות ולרוב גם הבמאי או הבמאית. דופלאס עצמו ביים את הפרק הראשון של העונה, וגם כתב את התסריט ואת המוזיקה ומככב בתפקיד הראשי, בתור מוזיקאי אניגמטי שהופעתו בפני קבוצה של כמה חברים מתפתחת בכיוונים לא צפויים.
"אני בעצמי לא אמן אניגמטי, אלא סתם בחור בטי-שירט, אבל היחסים בין מוזיקאי והמעריצים שלו תמיד ריתקו אותי, ואני חושב שככל שהאמן מסתורי יותר, כך גם הקהל נהיה כפייתי לגביו, כמו שרואים למשל ב'מחפשים את שוגרמן'", אומר דופלאס, שיצר קודם לכן עם אחיו גם את הסדרה "כולנו יחד", ופניו מוכרות מהופעותיו כשחקן בסדרות כמו "הליגה" ו"מינדי" ומסרטים כמו "כוננות עם שחר", למשל. "אנשים טוענים שהם מנסים להבין את הכאב של האמן, אבל לדעתי הם סתם ערפדים שמבקשים למצוץ את דמו מסיבות אנוכיות. התרבות של הגרופיז יכולה להגיע למקומות מאוד לא נעימים, ולשם גם רציתי לקחת את הפרק".
בכלל, הסדרה לא בהכרח מראה את האנושות במיטבה.
"כשאנשים במסעות ובחדרי מלונות, הם קצת הופכים לגרסאות אחרות של עצמם. הם רחוקים מהבית, אף אחד שהם מכיר לא רואה אותם, והם מתחברים לצד האפל. הדמויות בסדרה הולכות רחוק מאוד, אבל אני חושב שבסופו של כל פרק יש איזו נימה מתוקה. כזה אני גם בתור בן אדם - אני אומר את האמת באופן די ברוטלי, אבל בסוף תמיד מחבק".
עד כמה זה מאתגר להחזיק לאורך זמן סדרה שגם מחבקת אבל גם נותנת סטירות?
"העובדה שהסדרה הזו החזיקה ארבע עונות ממש לא מובנת מאליו בעיני. אנחנו לא 'משחקי הכס' ובכל זאת HBO הפיקו לנו 48 פרקים, ומגיע להם קרדיט גדול על כך. אני אומר את זה לא רק כי נציגים שלהם מקשיבים לשיחה, אלא כי זה באמת ראוי לציון. אנשים צופים ב'חברים' כי הם יודעים מה הם יקבלו. הם יודעים שהצפייה תנחם אותם. כשאנשים צופים בפרק של 'חדר 104' הם אף פעם לא יודעים מה מצפה להם".
בפרק השלישי מככב דייב בוטיסטה, שהחל את דרכו כמתאבק ומאז הפך בעיני לאחד השחקנים המוכשרים בהוליווד. הוא היה נפלא גם ב"תרגול בריגול" וב"שוטר על הדרך" בשנה האחרונה.
"הוא כוכב אמיתי ואני ממש שמח שהצלחנו להשיג אותו. היכולות שלו פשוט אינסופיות, וזה בא לידי ביטוי בתפקיד הדרמטי שהוא עושה כאן. אני חושב שהסדרה נתנה לו הזדמנות למצות את עצמו ולהראות צדדים אחרים שלו, ואני מקווה שכמה שיותר אנשים ייחשפו לכך".
הריאיון עם דופלאס מתקיים יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי העולם, ובזום כמובן. הוא לבבי וחייכני לאורך כל השיחה, בעיקר כשאני מציין את ארץ מוצאי ושואל אותו על הפרויקט הבא שלו - עיבוד קולנועי ל"סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן. "אני חושב שקיבלתי את הג'וב הזה בזכות 'חדר 104', כי כמו הסדרה, גם הספר של גרוסמן מתמקד בזירת התרחשות אחת ומעמיד במרכזו תצוגת יחד שהיא לעתים מוזרה, לעתים מצחיקה, לעתים מפחידה ותמיד מורכבת מבחינת הטון שלה. חברת ההפקה שמרימה את הפרויקט הזה גדולה בהרבה מחברת ההפקה שלי, והם לא היו שוכרים אותי אילולא חשבו שהעבודה בסדרה הכשירה אותי לכך".
ומה משך אותך לעבד את הספר?
"מי לא היה רוצה לביים סרט על פי ספר כזה? צריך להיות משוגע כדי לא לרצות. הייתי מעריץ של הספר הרבה לפני שקיבלתי את ההצעה לביים את הסרט. זו תופעת טבע באורך 180 עמודים. אני חושב שקל יותר לעשות סרטים על פי סיפורים קצרים או נובלות, כך שזו עוד סיבה להתעניין בפרויקט".
דופלאס פרץ יחד עם אחיו ג'יי כשביימו בתחילת שנות האלפיים את "The Puffy Chair" ו"Baghead", סרטי אינדי שנחשבו למבשרים של תנועה קולנועית קצרת ימים שנודעה כ"מאמבלקור", על שם המנהג של גיבוריה למלמל.
אניו מוריקונה, שהלך לעולמו מוקדם יותר החודש, תיעב את ההגדרה "מערבוני ספגטי", ואני שואל את דופלאס אם גם הוא חשב ש"מאמבלקור" הוא מסגור מקטין ומעליב. "אני לא נתפס לקטנות", הוא אומר. "עשיתי סרט, וניו יורק טיימס כתב עליו - אז מה זה משנה איך הוא קרא לי? העיקר שאנשים צפו בו. הטכנולוגיה מתפתחת מהר, ובאותה תקופה יצאה מצלמה חדשה וזולה יחסית שאיפשרה ליוצרים כמוני לצלם סרטים באורך מלא בתקציב קטנטן. בגלל המשאבים המוגבלים וחוסר הניסיון של הצוות כולו, התוצאה היתה לא מהוקצעת ומאולתרת, אבל אם כבר צריך היה למצוא שם לתנועה הזו, עדיף היה לקרוא לה 'גל הסרטים בתקציב הזעיר".
מה בדיוק היה התקציב של הסרט הראשון שלכם?
"שלושת אלפים דולר, וצילמנו אותו במטבח של ההורים שלנו. אנשים אוהבים להתחבא מאחורי התפיסה שצריך תקציבים גדולים בשביל לעשות סרטים גדולים, אבל זה לא נכון. אין רישיון להתעצל, כי כל מה שצריך זה רעיונות. אם יש לך רעיון טוב ומצלמה, אתה יכול להוציא סרט טוב גם מתוך חדר השינה שלך. עכשיו, בימי הקורונה והסגר, זה זמן טוב מאי פעם להיות יצירתי, לפתוח את הראש ולהוציא את המקסימום מן המינימום".