"איך מתמודדים עם החרדה מהקורונה?", שאלה אתמול (רביעי) ברצינות כתבה ארוכה במסגרת המהדורה היומית הנצפית בישראל. אותה מהדורה יומית שנמשכת שעה וחצי ואף שעתיים גם כשאין שום הצדקה לכך. המהדורה שמגיעה אחרי חמש שעות רצופות של מהדורות מקדימות שעסקו כולן באותם נושאים בדיוק - מרתון חרדה עם פרסומות. אבל בחברת החדשות כבר שכחו מזמן מהאירוניה. היא התאבדה אי שם בין ריאיון של אופירה אסייג לחדשות סוף השבוע לבין פרשנות של בועז ביסמוט, והותירה את כל רכושה עלי אדמות לציניות.
במהלך הכתבה העיד אחד הילדים שרואיין שהוא לא מסוגל לצפות עוד בחדשות, הן מכניסות אותו ללחץ. זה היה שבריר שנייה מדהים שבו הוסט לרגע הווילון שמכסה על מערכת היחסים שלנו עם אנשי החדשות. הדילר חשף בפני המכור את כל האמת על המוצר שהוא מוכר לו, ואז, כאילו לא קרה דבר - דחף לו את המנה היומית והמשיך בדרכו. צקצוק קטן, תפילה לימים יפים יותר של יונית ומיד עוברים לכתבת יח"צ על לירז צ'רכי. כל האירוע הזה הקדים את "ספיישל תשעה באב" של המהדורה, אבל בעצם סיכם אותו עוד לפני שהתחיל. העיסוק בטראומה או בשנאה הוא בסך הכל עוד אמצעי להשגת המטרה של גוף החדשות החזק בישראל: האמונה שכל כך רע פה עד שלא נותר לעשות דבר מלבד להיצמד למסך ולהשתומם.
"אברמוביץ' וסגל עושים שלום" הוא השם שנבחר למסע התורן של עמית סגל ואמנון אברמוביץ' ברחבי השסעים החברתיים של ישראל. התירוץ הוא יום ציון חורבן שני בתי המקדש, אחד משני ימים בשנה (ביחד עם יום כיפור) שבהם על כולם לסור מיד מאלימות ומקיטוב פן יבולע להם בדמות אלימות וקיטוב. כנופיות לבושות שחורים, חמושות באלות ושברי בקבוקי זכוכית פורשות להרהור פילוסופי בטבע האדם, טרולים מקצועיים תובעים הורדה מיידית של להבות וטונים מפאת כבודו של הבניין שחרב. אירועי השבועות האחרונים הרי לימדו אותנו כמה סמלים ומבנים יקרים לליבנו יותר מכל דבר אחר. על כבודם וזכרונם נשמור מכל משמר. ומי שלא? בשביל אלה יש את מוצאי יום כיפור.
רוח הפיוס המזויפת הזאת ניכרת בעיקר על פניהם של אברמוביץ' וסגל. המשפטים יוצאים מפיהם כמעט כלאחר יד, זה על אלימות וזה על אליטות. הם אינם מתנהלים במטרה לשכנע, אלא כדי למלא את התפקיד התפור היטב של כל אחד מהם בתיאטרון נווה אילן: סגל הוא קולו של הרוב הימני שמסתובב מתוסכל כבר יותר מעשור בשל אי יכולת מנהיגיו לממש את יתרונו הפוליטי המובהק, ואברמוביץ' הוא הסדין האדום שעבור שנאתו היוקדת מתיישבים רבים כל כך מול המסך. "אדם לא מבזבז רק שני רגשות", אומר אברמוביץ' לסגל במהלך הסרט, "שנאה ואהבה. אתה שונא מישהו כי אתה מעריך או מפחד ממנו". האופן האלים שבו התקבל ב"הפגנת הימין" אליה הלכו השניים כדי להתדיין עם הנוכחים ("השרוף הזבל" הוא פנינה יפה במיוחד), מעיד כמה המשפט הזה מדויק. סגל, אגב, התקבל בשיח מכבד בהפגנה המקבילה.
שקרים, שקרים גסים
לזכותה של מחלקת הגרפיקה של חברת החדשות, יאמר שעבודת האפטר מרשימה. הקירות המחולקים לפי צבע שמפרידים בין "שני הניצים", הציטוטים המתלהמים שנכתבים על הקירות שעל פניהם הם חולפים - מעבירים את מסר הקרע הגדול. אך בעוד המסע של סגל את אברמוביץ' עובר בהפגנות, בבית המשפט, במגרש האימונים של הפועל כפר-קאסם, בישיבת אש התורה, בכותל ובמשרד לביטחון פנים - ניכר עד כמה שנאת החינם מחולקת במנות גדושות דווקא מנושאי בשורת השלום. הרוח הזאת מפעמת מתוך חברת האם של חברת החדשות שיצרה את תופעת אופירה וברקוביץ', ומתוכה היא נושבת עמוק אל אולפן החדשות. כך פרובוקטור מקצועי כמו יואב אליאסי חולק פריים שוויוני עם גיבור ישראל, כדי להטיח בו עד כמה הוא נהנה לשנוא אותו. ישנם ימנים רבים שחולקים על אברמוביץ', אבל כמה יעיל הפריים המפחיד של האיש המקועקע והכוחני מול הפרשן המבוגר והצנום. שלום, אם חששתם, לא ממש פרץ מתוך המפגש. פרומו דווקא כן.
כל אלה היו פחות או יותר צפויים עבור מי שהתיישבו לצפות בספיישל הזה מראש. קשה להאמין שמישהו קיווה שמסקנותיהם הידועות של סגל ("מפחידה אותי השנאה במה שקרוי השמאל") או אברמוביץ' ("בית המשפט הוא המקום שצריך לקבוע איפה נגמרת ההסתה") יזיזו את המחט. אך בעוד דעותיהם המנוגדות והמנומקות של שניים מהעיתונאים החריפים בישראל מחזיקות מסך לא רע - הן מתבטלות במפגש עם המציאות. כל מפגש של אברמוביץ' עם נציג של הציבור החרדי יסתכם לנצח בשיחה על מסים ושירות צבאי, בעוד סגל יטיח בכל משפטן את ההשתלטות על מוקדי הכוח בישראל. בניגוד לוויכוח הפנימי המפרה ביניהם, השיחות עם העולם החיצון רק מבהירות כמה המסע הזה הוא מייאש ומדכא, מגרד את השכבה העליונה של פצע עמוק ואז משתעמם. מזכיר כתבה מהמהדורה שקדמה לו.
אבל החטא האמיתי של "אברמוביץ' וסגל עושים שלום" מתרחש לקראת סופו, אז הם פוגשים בשר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה. החלפת דעות מגובשות מראש בלי פואנטה היא אמנם מיותרת אבל יכולה להיות מהנה, היעדר העימות עם שקרים הוא כבר עוול של ממש. "בית המשפט לא זוכה לאמון של רוב הציבור", פוסק אוחנה, אף שסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מתחילת השנה מציב אותו על 55% (שהם רוב במתמטיקה לפחות עד היום), 25% יותר מזה של נבחרי ציבור. "העם יכול להחליף את הפוליטיקאים שלו בכל עת", ממשיך השר בשקריו כשהוא מבקש להסית עוד קצת נגד בתי המשפט. במציאות, אוחנה נכנס לראשונה לכנסת בזכות שריון במחוז תל-אביב של הליכוד. 1,198 בני אדם הספיקו כדי להכניס אותו לבית הנבחרים הישראלי. בעוד אברמוביץ' עוד ניסה לתקן חלק ממבול הכזבים, סגל שקע לתוך עמדתו האהובה כדג זהב מול מרואיינים ימנים.
כשאוחנה מתאר את ההסתה נגד נתניהו כחמורה מזו שהייתה נגד רבין הוא לא רק משקר, הוא עושה זאת עם גושפנקה של "סרט פיוס" ומתקפת חיוכים. לא רק שהשיח המנומס הזה מנקה את שכתוב ההיסטוריה שלו, הוא מעניק לו נקודות זכות. בחלוף 25 שנים וכשקולגות במפלגתו כבר החלו להחזיר את הכיכר לשמה המקורי (כיכר מלכי ישראל), הוא מכתיב מציאות אלטרנטיבית באותה קלילות שבה פטרוניו, יאיר ובנימין נתניהו, ממציאים סיפורים על עשיית צרכים בפומבי בהפגנות. כשם שהאיש שהודיע כי אפשר לא לקיים החלטות של בג"ץ הפך ל"רפורמטור", כך התכחשותו לעובדות הופכת אותו בנוף האינטלקטואלי הזה למפוכח. אחרי הכל, הוא לא התלהם או צעק, בפיוס עסקינן.
"תגיד מה החלק שלנו, של התקשורת, בליבוי השנאה?", תוהה סגל בפני בן שיחו רגע לפני סיום הסרט. תשובתו של אברמוביץ' לירית כצפוי ("סיפור שנאת החינם הוא אגדת עם ואגדות עם לא מייצגות היסטוריה של עם. אנחנו הובסנו משום שקיצונים מדיניים וקנאים דתיים השתלטו על היישוב והובילו אותו לחורבן"). אלא שזו לא התשובה הנכונה לשאלה הזו. חטאה הגדול של התקשורת הוא בנייתם והדהודם של פרובוקטורים מקצועיים, ליבוי מופעי צעקות ושיסוי, התמכרות לשטחיות, הנחות לשקרים וצקצוק ציני שמלווה את כל אלה מהצד. השנאה הזאת אינה חינמית בכלל. כבר היום היא עולה לנו בדם.