התאבדות היא הפיל בחדר שהחברה מתעלמת ממנו. מוסכמה תקשורתית היא שאם אדם שם קץ לחייו, לא כותבים שהתאבד אלא ש"מצא את מותו" או "מת בנסיבות טרגיות". אותן נסיבות נותרות בדרך כלל טאבו בו לא נוגעים, לא במישור הפרטי ולא במישורים רחבים יותר.
"בליינד ספוט" הנורבגי הוא אחת מן היצירות הקולנועיות היחידות בשנים האחרונות שהעזו לגעת לעומק בסוגיה המורכבת והכאובה הזו, והוא נקרא בשם אותן נקודות שלרוב אנחנו עיוורים כלפיהן. זאת, דרך סיפורה של נערה הקופצת מן הקומה הרביעית של בניין מגוריה. אמה החורגת מבהילה אותה לבית החולים, ויוצאת למסע כפול: גם להציל את חייה של בתה, וגם להבין מה גרם לה לבצע את המעשה, ולגלות בדיעבד את הרמזים החבויים שאותתו לקראתו.
הסרט עשה סיבוב פסטיבלים בינלאומי בשנתיים האחרונות, הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים לפני שנה וכעת זמין בלעדית ב-VOD של ערוצי הסרטים המצוינים של yes. ההקרנה בירושלים זכורה לי היטב: הקהל שמילא את האולם היה דבוק לכיסא בשל החוויה האינטנסיבית שעבר. אחראית לה הבמאית טובה נובוטני, שוודית הפועלת בנורבגיה, ועד כה היתה ידועה בעיקר כשחקנית, למשל בהפקות בינלאומיות כמו "לאכול, להתפלל, לאהוב", "בורג/מקנרו" ו"הכחדה".
את "בליינד ספוט" בחרה ליצור כך שייראה כאילו צולם בלי עריכה, שיטה שבה לא מעט סרטים נוקטים בשני העשורים האחרונים, למשל "בירדמן", "1917", "ויקטוריה" ואחרים. "אני מעדיפה לא לקרוא לזה 'צילום בשוט אחד' כי זה נשמע טכני מדי", אומרת הבמאית בריאיון לוואלה! תרבות לרגל שידור הסרט. "אני מעדיפה לקרוא לזה צילום בזמן אמת. המטרה היתה שהשחקנים יחיו את ההתרחשויות כאילו הן אמיתות, ככה שהם למעשה לא ישחקו, אלא יהיו בסיטואציה".
"מצוקה נפשית ונטיות אובדניות הן נושא כל כך רגיש, שרציתי לגעת בו בצורה הכי מכבדת שאפשר, בלי קמצוץ של דרמטיזציה או גלוריפיקציה ובלי מניפולציות. לכן, אין בסרט עריכה וגם לא מוזיקה. לא רציתי להוסיף פרשנות משלי למתרחש ולהגיד לקהל מה להרגיש. רציתי שהתוצאה תהיה כמה שיותר נקייה וכמה שפחות סנסציונית".
בכתיבת התסריט, קיבלת שתי החלטות חשובות לגבי הרקע של הנערה: שתהיה לה אם חורגת, ושיתברר כי האם הביולוגית שלה התאבדה בעבר בעצמה.
"בעקבות מאמרים שקראתי בנושא, והובילו אותי לכתיבת הסרט, רציתי לעסוק בשאלה האם נטיות אובדניות עוברות בתורשה. האם זו בעיה גנטית? האם החורגת חיצונית למשפחה ולכן יכולה לבחון את הסוגיה מנקודת מבט של אאוטסיידרית, שהיא תמיד פרספקטיבה טובה יותר".
הסרט עשה סיבוב עולמי מרשים. עכשיו, כשאנחנו בסוף המסלול שלו, איך את מסכמת את התגובות אליו?
"החלום שלי היה שהסרט ישמש כלי בהתמודדות עם מצוקה נפשית - והחלום הזה התגשם. לפחות בנורבגיה, ארגונים משתמשים בהקרנות שלו כדי לדון בסוגיות של בריאות נפשית ובדרכים למנוע התאבדויות".
"המסר של הסרט הוא שאסור להתעלם מבעיות נפשיות, צריך לדבר עליהן ובאופן כללי לדבר על הכל - וזה מה שאנשים עשו בעקבותיו. באחת ההקרנות, צופה קם ואמר 'תודה על הסרט, אני חייב ללכת הביתה ולדבר עם המשפחה שלי'. מרגש אותי להיזכר בזה".
מה את חושבת על הנטייה של התקשורת לא לציין כי סיבת המוות היתה התאבדות?
"כמובן שאני לא תומכת בזה, ואני לא לבד. יש כיום לובי חזק לנטרל את הסטיגמה סביב המילה 'התאבדות'. הניסיון להעמיד פנים שאין התאבדויות בעולם רק מזיק - הוא גורם למי שיש להם נטיות אובדניות לחוש מבודדים יותר ומנותקים יותר. יש אנשים שסובלים ואין להם מילים לתאר איך הם מרגישים, מרוב שהחברה אסרה על השימוש במילים הללו. יש כמובן גם גישה שאומרת שאסור לדווח על התאבדויות כי זה עלול לתת לאנשים רעיונות, אבל אני מאמינה בשקיפות ובניסוח של שפה משותפת שתעזור לאנשים לדבר על דברים ולא להרגיש בודדים".
לא הרבה סרטים נורבגים חוצים את גבולות המדינה. שניים מהם, "אוסלו, אוגוסט 31" והסרט שלך, עוסקים בהתאבדות. זה מקרי?
"אני חושבת שסטטיסטית, כמות ההתאבדויות כאן לא גבוהה במיוחד, אבל בגלל שאנחנו מדינה קטנה, כל מקרה כזה נתפס כביג דיל ומעורר רצון להבין מאיפה הוא נובע".
כשעשית תחקיר על בתי החולים במדינה לקראת עשיית הסרט, מה גילית?
"שהם ערוכים לקראת כל מקרה עם צוות מרשים, שכולל הרבה מעבר לאנשי רפואה. אם צריך, תעמוד לרשותך עובדת סוציאלית, פסיכולוג או כומר".
"בליינד ספוט" הוא סרט סוחף, מעורר מחשבה וגם מרשים מבחינה קולנועית. רגע אחד מציג את אחת מעבודות המצלמה הווירטואוזיות שנראו לאחרונה, ודווקא בגלל שאין בו מוזיקה, גם לעבודת הסאונד יש הרבה עוצמה. "מעצב הסאונד פטר אלברטסון היה מעורב בפרויקט משלב מוקדם. ידעתי שאני לא מתכוונת לערוך את חומרי הגלם ולא להשתמש במוזיקה חיצונית, ולכן השימוש ברעשים של המציאות היה כל כך חשוב והייתי צריכה מישהו עם גישה לניואנסים של הסאונד; מישהו שיידע איך להשתמש בו כדי ליצור תחושה אינטימית, ולגרום לקהל להרגיש שהוא באותו חלל עם הגיבורות", היא אומרת. "לפטר ולי היו גם ויכוחים. הוא רצה להעצים את הרעשים של הסופה שמשתוללת בחוץ כדי להגביר את הדרמה, ואני לחצתי להוריד את הווליום".
כשעושים סרט על נושא כזה בסוג עשייה כזה, עולה השאלה מה היה קשה יותר - האתגר הפיזי או הרגשי?
"הרגשי. זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר חשתי סיפוק. אף פעם לא עבדתי על סרט שכל המעורבים בו היו כל כך מגובשים. היתה פתיחות, היה שיח ער, וזה היה מרגש לראות שגם השחקניות וגם נשות הצוות חשו כל הזמן אותו דבר".
את עדיין חושבת על הדמויות בסרט?
"כן. היה לי מאוד חשוב שהסוף יישאר פתוח, כי השאלה היא לא אם הנערה שורדת או לא, אלא איך אנחנו מדברים על סוגיות של בריאות נפש, בין אם זה לפני שמישהו ניסה לשים קץ לחייו או אחרי".
אם יש מסר אחד שהיית רוצה שהסרט יעביר, מה הוא היה?
"תדברו. אתם/ן לא לבד".