התקופה האחרונה היא חגיגה לחובבי יצירות דוקו על ספורטאים גדולים שהתגלו כאנשים קטנים. בקיץ האחרון התענגנו על "מראדונה", בשיא הקורונה התמכרנו ל"הריקוד האחרון" וכעת מגיע הסרט "אנלקה: שנוי במחלוקת", שעולה היום (רביעי) בנטפליקס.
כמשתמע משמו, עוסק הסרט בכדורגלן ניקולס אנלקה, שהחל את הקריירה שלו בשלהי שנות התשעים, כלומר דור אחד אחרי מראדונה וג'ורדן. הוא אמנם לא אייקון כמו שניהם, אבל נחשב לאחד החלוצים המוכשרים בשני האחרונים, שיחק בכמה מן המועדונים המובילים בעולם, רשם הישגים כמו זכיות בליגת האלופות ובאליפות אירופה והיה יכול לנסוק גבוה עוד יותר אילולא האופי התגרני וקשה העורף שלו, שהפך אותו לפרסונה נון גרטה בכל מקום בו דרך.
כתוצאה מכך, מי שבתחילת הקריירה שלו היה צריך לבחור באיזה מועדון פאר לשחק, מצא עצמו מסיים אותה בהודו, וכעת גר בדובאי. רבים כבר לא זוכרים כמה מוכשר היה, וסביר להניח כי מי שנולדו בעשור האחרון לא בהכרח שמעו עליו.
כיום, אנלקה לא זכור בשל ביצועיו על המגרש, אלא בעיקר בגלל התקריות בהן היה מעורב, בהם שניים מן האירועים הנפיצים שהיו בכדורגל העולמי העכשווי. כוכב העבר הצרפתי משתמש בסרט כדי להציג את הגרסאות שלו לגביהם ובכלל כדי להצדיק את התנהלותו לאורך הקריירה, כך שיותר מאשר דוקו, מדובר בכתב הגנה, לעתים אפילו בפולחן אישיות.
התקרית המפורסמת ביותר היתה במונדיאל 2010, שיא השפל של הנבחרת הצרפתית שהלכה והתפרקה לאורך העשור. הנטייה ארוכת השנים של החלוץ להתגרות במאמניו הגיעה לשיא כשהתעמת בחריפות עם המאמן האומלל, ריימונד דומנק, ונשלח מיידית לביתו. בתגובה, חבריו פתחו בשביתה איטלקית חסרת תקדים, מה שהסעיר את צרפת כולה, הוביל להתערבות של הנשיא דאז סרקוזי וחיסל את הקריירה של רבים מן המעורבים בפרשה, כולל החלוץ עצמו.
לפי הפרסומים בזמנו בל'אקיפ, עיתון הספורט המוביל בצרפת, אנלקה אמר למאמן דברים מזעזעים שהנייר לא סובל. לפי ההצטדקות שלו כאן, המילים שלו היו הרבה פחות חמורות - חצופות אולי, אבל לא גסות ולא בהכרח מצדיקות את השערורייה שהתפתחה. כך שלפי הסרט, לא הוא אשם בה, אלא הנטייה של התקשורת לחפש כותרות מנופחות וצהובות ככל האפשר, והעובדה שהממסד הספורטיבי והתקשורתי בכלל והממסד הצרפתי בפרט לא מוכנים לקבל טיפוסים שאינם דיפלומטים.
התקרית השנייה הגיעה מאוחר יותר, בדמדומי הקריירה שלו, כשלאחר הבקעת שער במסגרת ליגת העל האנגלית, ביצע את תנועת ה"קנל" - תנועת גוף המזוהה עם המסית האנטישמי דיידונה.
גם כאן, יש לאנלקה מה לומר להגנתו: לדבריו, הוא בכלל ביצע תנועה מתריסה לעבר מאמן הקבוצה השנוא עליו (אלא מה), ולא היתה לו כל כוונה אחרת. "מה לי ולאנטישמיות?" הוא שואל, ובאמת קשה למצוא לכך תשובה. הרי אם לא סופרים את החמצת הפנדל במדי צ'לסי שעלתה למאמנה הישראלי אברהם גרנט בזכייה בליגת האלופות, הצרפתי מעולם לא אמר או עשה משהו נגד יהודים.
בשני המקרים הללו ובכל מקרה אחר, הסרט מצליח לשכנע בצדקתו של הכדורגלן הידוע לשמצה, אבל קל לעשות זאת כשהכל במעמד צד אחד. מסמך הדוקו הזה, אם באמת אפשר לקרוא לו ככה, מעניק פתחון פה רק לאנלקה, או לשוחרי שלומו - זוגתו, משפחתו וחבריו, בהם כדורגלנים וגם עומר סי, כוכב "מחוברים לחיים", שגדל עמו בפרבר הפריזאי טראפ.
לא רק שהבמאי אריק הנזו מאפשר לנחתום על עיסתו, אלא שהוא עושה זאת בגאוותנות חסרת כל עמימות מוסרית. אנלקה לא מתחרט ולא מצטער על שום דבר שעשה - למשנתו, הוא תמיד צדק. הסרט, כמו כל סרט, היה יכול להיות הגון הרבה יותר לו לגיבורו היו לפחות קמצוץ של לבטים והרהורים, או אם לכל הפחות מישהו היה טורח להטיח בו אותם.
למרות החד-צדדיות הצורמת, "אנלקה: שנוי במחלוקת" בכל זאת מעניין, כי אופיו המרדני של אנלקה הופך אותו לדמות מספיק חזקה כדי לשאת סרט על כתפיה. אולי לא היינו רוצים לחלוק עם הכדורגלן חלל עבודה, אבל כדמות קולנועית הוא מעניין הרבה יותר מרונאלדו, מסי ושאר הכוכבים העכשוויים, שהשילוב בין האופי האפור למנגנון יחסי הציבור שמקיף אותם בדור האינסטגרם והטיק-טוק שואב מהם כל קמצוץ של אישיות.
בהציגו את התגובות הסוערות במערכת הפוליטית למעשיו של החלוץ השנוי במחלוקת, הסרט ממחיש שוב עד כמה יש לכדורגל משקל בציבוריות הצרפתית, והוא תזכורת לצורה שבה הנבחרת הלאומית ניקתה את עצמה מכל אישיות אינדיבידואלית. אנלקה סולק ממנה בתחילת העשור הקודם - וקרים בנזמה, שגם הוא תויג כילד רע, גורש כמה שנים לאחר מכן, למרות היותו אחד החלוצים הטובים והיעילים בעולם.
כיום, יש בנבחרת צרפת רק "ילדים טובים", כאלה ששרים את ההמנון, מדברים יפה למאמן ומחייכים למצלמה. קיליאן אמבפה, הכוכב הכי גדול שלה, לעולם לא יעז לשאוב ולו השראה כלשהי מאנלקה. מצד אחר, קשה להאמין שאי פעם יהיה מסקרן לצפות בסרט תיעודי על אודותיו.
ואולי הדבר הכי מעניין בסרט הוא מה שאין בו: אנלקה אמנם הגיע מפרבר לא פשוט, אבל הדוקו לא מנסה למצוא צידוקים סוציולוגיים או פסיכולוגים למעשיו. הכדורגלן בא מבית טוב יחסית, לא חווה טראומות כלשהן, ומנגד גם מעולם לא ייחס משמעות סמלית, חברתית או פוליטית. לפחות לפי המתואר כאן, היתה לו בעיה אחת בלבד: הוא אהב להבקיע, אבל לא אהב לחייך, וכך מצא עצמו מבודד בעולם שהפך לפרסומת למשחת שיניים.