השם הוא בן חיים, דוקטור אבישי בן חיים. אלוהים יודעת כמה זמן אני רוצה לכתוב עליו, כמה זה מפתה. כמה ביקורות טלוויזיה רציתי להקדיש לו, רק לו. כמה סיבות הוא נתן לי לכתוב עליו, כמעט על בסיס יומי. בן חיים הוא מתנה משמיים לאנשים שמתפרנסים מביקורות תקשורת. כל כך הרבה פינות מקושקשות בטלוויזיה שמחייבות תגובה, כל כך הרבה ציוצים ופוסטים מביכים שמצריכים חריקות שיניים - יא אללה, כמה זמן אני רוצה לכתוב על אבישי בן חיים ועוצר את עצמי, משתי סיבות עיקריות. הראשונה, זה בדיוק מה שהוא רוצה, והחוק הראשון בהתמודדות עם הטרלה היא לא להאכיל את הטרול. השנייה, אני מודה ומתוודה, אני מת עליו.
אני מת עליו קודם כל במישור המקצועי. ככתב לענייני חרדים הוא העמיד רף חדש של מצוינות ומקצוענות בכל הקשור לסיקור הנושא, ולמעשה המציא אותו מחדש. מעטים העיתונאים הישראלים עם ידע כל כך מעמיק על תחום הסיקור שלהם. יש כמובן כמה יחידי סגולה כמו יואב קוטנר בתחום המוזיקה, אבנר שביט לעולם הקולנוע או רונן ברגמן לענייני ביטחון לאומי, אבל בגלגולו הקודם כעיתונאי רציני הצליח בן חיים להחדיר צבע חדש לנושא שסוקר בצורה מאוד בינארית עד אותה תקופה. המורכבויות של העולם החרדי על כל התככים שבו, הוצגו לצופה משלל צדדים מרתקים. הוא הביא את הרע עם הטוב ואת הטוב עם הרע. מהתקופה הזאת נשאר רק הטייטל שלו בחדשות 13, כשבפועל הוא מתפקד כפרשן לענייני תיאוריה מגוחכת שהוא המציא במטרה להגן על ראש הממשלה נתניהו בזמן משפטו הפלילי.
אני מת עליו גם באופן אישי, אפילו בלי להכיר אותו. זה נשמע סותר, אבל בעידן הרשתות החברתיות זה לא באמת עניין, אפשר להכיר מישהו גם בלי להכיר אותו. החיוך של בן חיים מרוח על כל פוסט שלו ועל כל ציוץ, בדיוק כמו שהוא מרוח על הפנים שלו בכל דיווח או מבזק שלו. חיוך, יגיד לכם כל גורו בשקל, זה עניין מידבק. ובכלל, אחרי שעוברים את שלב החשדנות הראוי לכל איש תקשורת, מוצאים באמת נשמה טובה שמאמינה בקשקושים של עצמה. זה כמעט הופך את השטויות שהוא מוציא מהפה לראויות לשידור. למען הסר ספק, הן לא.
התזה המיושנת שלו על "ישראל השנייה" (להלן: ההטרלה) מגרדת פצעים שהגלידו כבר, מנסה לחפור מתחת לעור כדי להקיז דם וללבות שנאת אחים ופילוג בעם - וכל זה תחת כסות אקדמית, ובחיוך כמובן. במקרה הזה, החיוך לא מידבק. מתחת לחיוך הזה יש הרבה אלימות, מהסוג שבן חיים היה מכנה אלימות לגאלית.
ההטרלה שלו משרתת את ההסתה היומיומית שיוצאת מבלפור, ומכוונת לסממני שלטון החוק. אין הרבה הבדל בינו לבין מי שקורא להשטיח את בג"ץ עם D9, מלבד החיוך והמילים הגבוהות. כשבן חיים טוען ש"ישראל הראשונה מנסה לזרוק את בגין לכלא" הוא לא רק עושה עוול ענק לבגין הצנוע והישר בכך שהוא משווה אותו לנאשם בפלילים, הוא בעצם מכין את הקרקע למלחמת אחים.
לא ברור איך דוקטור, וחמור מכך - עיתונאי, ממשיך להפיץ את הגזענות "המקורית" הזאת תחת מעטה של איזה פיצוח אקדמי מבריק. כן ברור למה חדשות 13 ממשיכים לתת במה לטרלול הזה. בתקופה בה הערוץ מדמם רייטינג וכסף, העובדה שאנשים מדברים על התזה של בן חיים - לטוב או לרע - היא הישג משמעותי בשביל המערכת המוכה. אגב, התגובה שלו לכל ביקורת עניינית על ההטרלה שלו נשארת זהה: "התנגדות לתיאוריה שלי מוכיחה את ההגמוניה של ישראל הראשונה". במובן הזה, זו ההטרלה המושלמת. אם אתה מסכים עם בן חיים, אתה מוכיח שהוא צודק - ואם אתה לא מסכים איתו, אתה עוד יותר מוכיח שהוא צודק. גאוני!
ועדיין, למרות התמיכה בנאשם בפלילים שמסית מדי יום נגד אזרחים במדינה שלו, למרות הפצת הטרלה גזענית ומסוכנת, למרות התמסרותו לצורה על חשבון התוכן, להתאהבות שלו לתגובות ולהימצאותו במרכז הסיפור במקום כמסקר שלו - העובדה שבן חיים הותקף באלימות במהלך ההפגנה ב-14 ביולי היא עניין שאסור לעבור עליו לסדר היום. זו גם הסיבה שאני חורג ממנהגי וכותב עליו, מכיוון שזה חשוב מדי.
בכלל, לא משנה מי התוקף ומי המותקף, לא משנה אם זה בתקופת שלום או מלחמה, קורונה או מדונה - אלימות היא לא חלק לגיטימי מהמשחק, אף פעם. לא נגד אזרחים, לא נגד נבחרי ציבור ולא נגד עיתונאים. החיטוט האובססיבי באיכות הצילום ובאותנטיות של הסאונד היא חרפה שצריך לגנות לא פחות מאת האלימות עצמה. עיתונאים הם סמל בדמוקרטיה, כמו המפגינים עצמם, וכל פגיעה בהם היא פגיעה ביסודות עליהם בנויה המדינה הזאת. בן חיים הוא לא העיתונאי הראשון שמותקף בתקופה האחרונה, וזה בכלל לא משנה מי האלמונים שעומדים מאחורי התקיפה - הרוח הרעה שיוצאת מבלפור ומסיתה באופן עקבי נגד התקשורת (וספציפית נגד הערוץ בו בן חיים עובד) תגיע בסוף לכולם, גם למי שיודע להסביר במילים יפות למה צריך ללטף ולהכיל את המסית הלאומי.
היה קצת מפתיע לראות דווקא את חברו לערוץ 13 גיא לרר עושה שימוש ציני באותה אלימות מלפני שלושה שבועות בשביל עוד כמה נקודות רייטינג ושנאת חינם. האלימות נגד בן חיים הוצגה בתוכנית "הצינור" בצורה מעוותת, כשהאיש שהותקף היה צריך להגיד שוב שהוא לא זייף את התקיפה של עצמו, אבל זו הייתה רק אקספוזיציה למנה העיקרית - העימות בין בן חיים לסדי בן שטרית, ממובילי המחאה החברתית נגד נתניהו.
זו הייתה מלכודת מתוחכמת של אותה "תקשורת שנותנת רוח גבית למפגינים" כדי להציג שוב את המפגינים כאנרכיסטים אלימים, עם קורטוב של מניפולציה של לגרום לבן שטרית להיראות כמי שתקף את בן חיים, כשהציגו סרטון שלו (גם הוא בן שבועיים) מכנה את בן חיים "מרוקאי זבל". לזכותו של בן שטרית, הוא היה מוכן לתחבולה הזאת, וסירב ליפול למלכודת.
בן שטרית הזכיר לאבישי בן חיים שלמרות שהוא בעצמו מרוקאי מהפריפריה, הוא לא מייצג אותו, בדיוק כפי שהנאשם בפלילים מהווילה בקיסריה לא מייצג אותו. כשבן חיים התחיל לקשקש (בחיוך, כמובן) על זה שהליכוד אמנם עשה מהפך ב-1977 אבל בתי המשפט נכבשו במקביל על ידי ההגמוניה האשכנזית, בן שטרית עשה ממנו קציצות. מרוקאיות.
איפה היה מנהיג ישראל השנייה המהולל ב-11 השנים האחרונות בהן היה בשלטון, ניסה בן שטרית להבין. נתניהו מינה את שרי המשפטים והיועצים המשפטיים והמפכ"לים. איך ייתכן שאדם ששולט בריכוזיות כל כך גדולה בכל זאת מוצא את עצמו נחקר על שלוש פרשות שונות, וזוכה לכתב אישום כל כך חמור? בן חיים נתלה על החבלים, היתרון היחיד שהיה לו בשלב זה על בן שטרית היה שהוא שולט בעצביו בעוד בן שטרית עוד רגע מתפוצץ. בעימות טלוויזיוני זה לא מעט. בן חיים נראה כמו הדוקטור המתורבת שיודע להכיל ולהבליג את פשוט העם שהגיע לאולפן ולא יודע לדבר בכבוד. זו הייתה הצגה מתוכננת מראש, ובן שטרית היה אמור להיות הניצב - אבל הפך לכוכב.
העימות הזה נמשך 12 דקות מתוך 33 הדקות של "הצינור", והוא נגמר באיזה הסבר מופרע של בן חיים על כך שהוא נותן גיבוי לנתניהו ב-2020 בגלל איזה גליץ' במטריקס של המהפך של 1977 או משהו. המילה האחרונה שבן שטרית הצליח להשחיל בעימות הייתה "סעמק". תכל'ס.