חזרנו בהתרגשות לדרייב-אין, רצינו לברוח, וגילינו שאנחנו לכודים במחנה צבאי

      על הנייר, זה היה בדיוק האירוע שחיכינו לו: עולם התרבות נפתח מחדש לאחר חודשים של סגר עם סרט איכות שהוקרן לציבור. בפועל, ארגון לוקה בשילוב עם בחירת סרט תמוהה במיוחד יצרו יותר מדי חריקות. וזה כלום לעומת תחושת הגאווה המזויפת שגרם דגל לבנון בלב תל אביב

      בווידאו: חגיגות חג הקורבן בדרייב אין בבאקה אל-גרבייה (מערכת וואלה!NEWS)

      זה היה ממש בתחילת שנות ה-90, ישבתי במושב האחורי של הסיטרואן של סבא שלי, והוא לקח אותי בקטע הכביש החדש של נתיבי איילון שהמשיך צפונה אחרי מחלף רוקח. אני לא זוכר לאן נסענו, אבל אני בהחלט זוכר שסבא שלי אמר לי להציץ מהחלון הימני כי בדיוק מקרינים "סרט כחול" בדרייב-אין. זה היה טקס מעבר זכרי מיושן, וביזארי בדיעבד. אני לא זוכר מה בדיוק קרה על המסך אבל זה היה פרימיטיבי, פראי ומושך בצורה בלתי רגילה. בוודאי הסמקתי, הייתי נרגש ומובך בו זמנית, והעובדה היא שאני זוכר את הסיטואציה עצמה עד היום, למרות שהיא ארכה בערך 9 שניות נטו. ראיתי מאז כמה סרטים במתחם הדרייב-אין, זו תמיד הייתה חוויה מפוקפקת והאירוע התמקד בעיקר במזנון ופחות בסרט עצמו. כשהמקום נסגר, אף אחד לא הזיל דמעה.

      אמש חזרו לדרייב-אין 200 מכוניות מלאות בשוחרי תרבות נרגשים. ולמען הסר ספק, ההתרגשות הייתה אמיתית. בפעם הראשונה מאז שנסגרו בתי הקולנוע בגלל מגפת הקורונה, פתאום צפינו בסרט על "מסך ענק" (למעשה הקיר החיצוני של מגרש הכדורסל של הפועל תל אביב). לפתע היה אור קטן בקצה המנהרה של עולם התרבות. אם רון חולדאי ירצה, אין זאת אגדה.

      עוד בוואלה! NEWS

      האלימות נגד אבישי בן חיים מסוכנת, ההתעלמות מההסתה של נתניהו מסוכנת לא פחות

      לכתבה המלאה
      חוויה מפוקפקת. ההקרנה בדרייב אין (צילום: ניב אהרונסון)

      בפועל, החוויה הייתה מפוקפקת בדיוק כמו בימים ההם של הדרייב-אין הישן, אם לא יותר. בזמן שהתרגלנו לאיכות צפייה ושמע ברמה מאוד גבוהה בבתי קולנוע, החזרה להקרנת גרילה לצד הכביש המהיר של איילון הרגישה קצת ארכאית. הצפייה מבעד לשמשת רכב בסרט לעולם לא תוכל להשתוות לצפייה ישירה במסך. זה עדיף על כלום כמובן, אבל קשה להגיד שזה היה מהנה במיוחד.

      גם בחירת הסרט התמוהה לא הוסיפה לחוויה. איכשהו, מכל הסרטים בעולם, החליטו לפתוח את עולם הקולנוע מחדש בתל אביב עם "התקופה היפה בחיי", סרט צרפתי שמאוד לא התאים לסיטואציה. הדרייב-אין המקורי של משפחת לרנר היה הבית לסרטי אקשן מטופשים עם ואן-דאם, שוורצנגר, סטיבן סיגל וסילבסטר סטאלון (אז עדיין קראנו לו סטאלונה), והרעיון להקרין בו קומדיה-רומנטית בשפה זרה היה נידון לכישלון.

      עוד בוואלה! NEWS

      פשעים אמיתיים, עולמות מתנגשים ושקרי נעורים: סקירת סדרות חדשות

      לכתבה המלאה
      בחירת סרט תמוהה. ההקרנה בדרייב אין (צילום: ניב אהרונסון)

      הסרט "התקופה היפה בחיי" של ניקולס בדו הוא מין גרסת קומדיה-רומנטית דלת תקציב ל"ווסטוורלד", על חברת הפקה שיכולה לייצר מסע בזמן אל תקופות שונות בהיסטוריה על ידי שימוש בשחקנים ותפאורות משתנות. כך, בתמורה לסכום כסף גדול, עשירי צרפת יכולים למצוא את עצמם בשיחה עם היטלר, פוקנר או המינגווי, שמגולמים על ידי שחקנים שהוכשרו בדיוק למשימה. גיבור הסרט "חוזר" לשנת 1974 לתקופה בה פגש את אשתו לראשונה. האשליה נעשית על ידי שחקנים שמשננים עובדות על שנות השבעים, ואביזרי במה שאמורים לגרום לתחושה אותנטית כאילו אנחנו נמצאים בימים ההם, בזמן הזה.

      חשש מה שהתיאור בפסקה הקודמת עשוי לגרום לסרט להישמע מסקרן ומעניין, הוא לא. הרעיון חמוד, אבל הביצוע משמים ברובו, כולל סוף צפוי ומאכזב. בגדול מדובר בנפיחה אינטלקטואלית מלאה באילוזיות לתיאוריות של פרויד שכאילו אמורות להיות מחכימות אבל בעצם מרגישות כמו מופע אוננות עצמית. אם יכולתי, הייתי עוזב את הסרט באמצע, ברגע שהעיניים שלי התחילו להרגיש כבדות, ולא בגלל שהייתי עייף.

      מחנה צבאי סגור. ההקרנה בדרייב אין (צילום: ניב אהרונסון)

      וכאן בעצם מסתתרת הבעיה הכי גדולה של פעילות הדרייב-אין המחודשת של עיריית תל אביב - התחושה כי מדובר במחנה צבאי סגור, כולל הטלת משמעת ופקודות בלתי פוסקות, כולל חוסר יכולת לעזוב את המקום (או הרכב) עד שהמארגנים מחזל"שים את האירוע. זה התחיל כבר בהגעה למקום. לקחתי מקדם ביטחון משמעותי והגעתי לדרייב-אין כ-45 דקות לפני תחילת הסרט, ועדיין הסדרנים צעקו עליי כשהם לא מצאו את השם שלי ברשימת המוזמנים (למרות שהוא היה שם) ודרשו ממני לפנות את המקום. מעולם לא נבחו עליי פקודות בבית קולנוע והתייחסו אליי כפושע פוטנציאלי, וזו לא הייתה הפעם האחרונה לאותו ערב.

      ההמשך הגיע לאחר שכבר נכנסנו לחניון, ועשרות סדרנים התחילו לסנוור אותנו עם פנסים במטרה לדחוס אותנו קרוב ככל האפשר. לא הייתה שם טיפת סדר או היגיון בשיגעון, ובסופו של דבר המכוניות לא שמרו על ריחוק חברתי של 2 מטר אחת מהשניה. זה היה מוזר בעיקר מכיוון שהיה מספיק מקום לפזר את המכוניות על חלל גדול יותר (כמו בדרייב-אין המקורי, בו ניתן היה להכניס כמות מכוניות הרבה יותר גדולה) וגם כי מה שזה יצר בפועל זו דבוקה של מכוניות שאי אפשר לצאת ממנה, ולכן היינו צריכים לחכות עד תום הסרט כדי שכל המכוניות יעזבו בבת אחת בשיירה.

      אם ירצה, אין זו אגדה. חולדאי בהקרנה בדרייב אין (צילום: ניב אהרונסון)

      מזון ושתיה לא נמכרו במקום, דבר שפסל את הנוסטלגיה לדבר הכי טוב שהיה בדרייב-אין המקורי - המזנון. ומה אם תרצו ללכת לשירותים? ובכן, אתם צריכים להיות מלווים על ידי סדרן, אחרי שתבקשו רשות באמצעות הדלקת נורות האזהרה ברכב. וכן, ברור שתקופת הקורונה משנה את המציאות של כולנו, אבל יש גבול. אנשים מבוגרים לא צריכים לבקש רשות ללכת לשירותים ולהיות מלווים על ידי אנשי ביטחון אלא אם הם יושבים בכלא.

      בסוף הסרט התחיל הבלגן האמיתי, כשמכוניות ניסו לצאת ללא הצלחה, והחלו לנסוע נגד הכיוון במטרה לברוח לפני כולם. כל זאת בזמן שהמארגנים ממשיכים לתת פקודות לצופים המיואשים דרך תחנת הרדיו הייעודית בה הועבר הסרט. "יש לצאת מהיציאה המזרחית", אמר הכרוז, כאילו לא מדובר באירוע הראשון מסוג זה במקום והצופים אמורים לדעת איפה נמצאת היציאה המזרחית. ניתן רק לקוות שבעיריית תל אביב יסיקו את המסקנות והארגון באירועים הבאים במקום יהיה קצת יותר ידידותי, עם פחות תחושה של עוצר צבאי. ואם כבר עוצר צבאי, בטוח יש סרט טוב של סטאלונה בנושא להקרין בהמשך.

      איפה היציאה המזרחית? ההקרנה בדרייב אין (צילום: ניב אהרונסון)

      בקטנה

      הצגת הבכורה המחודשת במתחם הדרייב-אין היה אמור להיות השואו הגדול של רון חולדאי ועיריית תל אביב אמש, אבל בהחלטה מעוררת מחלוקת הצליחו בעירייה לגנוב לעצמם את תשומת הלב עם אירוע מקביל - הצגת דגל לבנון על בניין העירייה בכיכר רבין. שני האירועים הציבו את תל אביב במין יתרון מלאכותי על שאר המדינה. תזכורת שהמרכז הליברלי עדיין מתקיים בעיר העברית הראשונה. זה המקום בו עושים הכל כדי להחזיר לשגרה את עולם התרבות, ואפילו נותנים חיזוק מוראלי לאזרחים חפים מפשע בצד השני של הגבול שנקלעו לאסון הומניטרי. אחרי כל הוויכוחים הפוליטיים על העניין, באמת היה מרגש לראות את הסולידריות הזאת. זו גאווה לחיות בעיר ששמה את החיים עצמם לפני הפוליטיקה, עיר שמושיטה יד לשלום. מצד שני, אולי לפני שמגלים סולידריות עם אזרחי מדינת אויב אפשר להפגין קצת סולידריות עם תושבי העיר עצמה? זה לא סותר כמובן, אפשר לעשות גם וגם, אבל כנראה שיותר זול להדליק כמה נורות צבעוניות בבניין העירייה מאשר להתחיל לחלק הנחה בארנונה לבעלי עסקים שקרסו בתקופת הקורונה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully