מברג לצוואר בשער הנגב, מתקפה בתל אביב, גז מדמיע בצומת במרכז הארץ, בקבוק זכוכית על הראש בירושלים. מי שעדיין לא רואה את הכתובת על הקיר לא יזהה אותה גם אם יכתבו אותה בדם. מי שעדיין משלה את עצמו שהאלימות כלפי המפגינים שקולה לאלימות שהם מפעילים טומן את ראשו באדמת גן העצמאות, בזווית שלא רואים ממנה מה קורה באמת בכיכר פריז.
החזרה של שתי מהדורות (אולפן שישי ב-12 והשבוע בכאן 11) לרצח המתועב של אמיל גרינצוויג בהפגנת "שלום עכשיו" בפברואר 1983 היא מתבקשת. כל אחת מהן חזרה אל מפגינים אחרים, כל אחד מהם מזהה דמיון בין אז והיום. מי שהיה שם לא צריך לפרש כשהסימנים כל כך מוכרים.
בלט בהיעדרו יובל שטייניץ, פעם מפגין שמאל שנפגע מרסיסי הרימון שהשליך יונה אברושמי, והיום, ובכן, מי שמשווה בין מיצגים בכיכר רבין לתקיפות אלימות של ממש. בלט בנוכחותו: הרוצח בכבודו ובעצמו, בפנים גלויות, להוציא מסכת עטויה על פניו - להגנה מנגיף הקורונה, לפני שיקרא למפגינים בבלפור "חיידקים" ו"מפיצי מחלות", כהד לדברי ראש הממשלה בנימין נתניהו. ממרחק ביטחון, שוחח עמו יגאל מוסקו, וגילה שבין משליך הרימון לפני 35 שנה לבין האיש שניצב מולו כיום יש ויכוח טקטי, אך לא אידיאולוגי.
לא הייתי מייחס הרבה יותר מדי לדברי אברושמי, אדם שהכחיש והודה והתנצל ושוב חזר בו. מוסקו מוציא ממנו מעט מאוד מילים שאינן "בוודאי" ו"איזו שאלה". אבל גם המעט הזה חושף את מנגנון ההסתה, ועד כמה ברור לכולם שסופו להתממש.
אברושמי לא יודע להגיד למה עשה מה שעשה. הוא יודע לזהות רק טובים ורעים, לפי קלישאות מוכתבות. כל משפט שני שלו מוכיח זאת. "גם היום הם חיידקים, אין ויכוח על זה", ובחיידקים צריך להילחם. "הם אנשים רעים, שונאי ישראל". למה היה צריך לזרוק עליהם רימון? שואל מוסקו. "הם עשו דברים לא הגיוניים בכלל. מה הפגינו? איזו הפגינו? זה הפגנה מה שהם עשו? הסיתו, עשו דברים, לא יודע מה הם עשו, באו בטענות, מה זה זה?". אלו מילים של אדם שטוף שנאה, חסר יכולת הבחנה בין טוב ורע, מותר ואסור. הכול נובע מהנחת המוצא, שבצד השני נמצאים שונאי ישראל - מה שטופטף על ידי מפיצי שנאה לאורך שנים ארוכות, בסוף מצא את מקומו. כל היתר פשוט לא מעניין אותו.
כשרוצח מורשע קורא להרחיק מהחברה מפגינים, נראה שהאירוניה נפצעה אנושות מרימון שהושלך לעברה. אלה לא מילים שיש להן יותר ערך מלכל טוקבק מצוי, וממילא הוא אינו בדיוק מנטור וספק אם הוא מסוגל לשכנע מישהו או שיש לו מעריצים כלשהם. מכאן, שהחומרה בדברי אברושמי אפילו לא נובעת ממילות הבלע ודברי השנאה עצמם, אלא מכך שיותר מכולם, הוא, אחד שהיה שם, יודע שתמיד יהיה מישהו כמוהו שידע מה לעשות, ויצליח לישון טוב לאחר מכן. אפילו היום, בוודאי היום, במיוחד היום.
"יש בחורים צעירים, הם ילכו לשם והם ידעו מה לעשות", הוא אומר בבירור. צעירים נוספים, שאינם זקוקים ליותר ממסר שיישתל בראשם על ידי מסית תורן, כדי לדעת שיש להם משימה קדושה. זה ברור כבר לכולם. כן, אפילו אברושמי רואה את הכתובת על הקיר. קשה להאמין שאנשים אחרים עוד לא.