לפני שבועות ספורים פרצה סערה בטוויטר, כשמספר נשים התלוננו על צייצן פופולרי שהוא מבצע פעולה שנקראת Stealthing - הוצאת הקונדום ללא הסכמה במהלך המשגל. התופעה הזאת רווחת, מסתבר, בקרב לא מעט גברים, ונעה על הגבול הדק מאוד שבין חוסר הסכמה לאונס, ככל שאכן יש גבול כזה, רגע קטן שיכול לסמן תפנית רעה בחייה של קורבן התרמית.
סטלת'ינג הוא גם מנת חלקה של נעה, גיבורת "נוודים", רומן הביכורים של רוני שקדי, ואף שאינו המוטיב העיקרי בספר, הוא בהחלט מהווה את אחד הצמתים העיקריים בו. הסיפור של נעה מתחיל באוגוסט 2014, ימי השיא של מבצע "צוק איתן". היא, מש"קית נפגעים בקצין העיר שחוותה זה עתה פרידה כואבת, פוגשת את אדם, הלום קרב שמסרב לחזור לבסיס לאחר אשפוז בשיקום. שניהם נושאים מטענים כבדים, וכפי שניתן להסיק כבר בהתחלה, המסע הזה לא יהיה קל עבורם בהמשך הדרך. ואם זה לא מספיק טעון, יש עוד מהמורות שמחכות לשניהם.
סיפורים על צה"ל, הלם קרב והתמודדות עם משברים שלאחר השחרור אינם זרים לנו - למעשה, זה נראטיב שמשרת דורות של סופרים, אבל ב"נוודים" בכל זאת יש משהו אחר. אולי הסיבה לכך היא שזו אחת הפעמים הראשונות שבהן אנחנו מתוודעים להלם קרב של מילניאלס. לא עוד הגיגים ב"שחור לבן" ממלחמת יום הכיפורים או מבצע שלום הגליל, אלא חוויות צה"ליות כואבות של דור האייפון, של אנשים שלא יכולים פשוט להיעלם בזמן שצלילי הווטסאפ בוקעים ברקע.
זה נראה קרוב יותר ומרגיש מוחשי יותר, ולא צריך לקרוא את הכריכה האחורית, בה מצוין שהרומן מבוסס על סיפור אמיתי, כדי לדעת שהוא כזה. שקדי כותבת מדם לבה סיפור קטן שעבורה הוא בבחינת עולם ומלואו. "הספר נכתב לזכרו של ידידיה קלרמן ז"ל", כתבה בעמוד ההדסטארט שבו השיגה לספר מימון בתוך שבוע, "מפקד טנק שנהרג כקצין במהלך ירח הדבש שלו עם אהובתו קסם, ושעד רגע קודם לכן הוא עוד היה שם, בבית חב"ד פיליפינים, משתף אותנו בסיפורי הלחימה שלו מצוק איתן. הבחור הזה ריתק אותי. הצניעות והפשטות בהן הציג את מעשי הגבורה ההרואיים שלו, ילכו איתי לעד".
"נוודים" הוא לא יצירת מופת שתפיל אתכם, אבל הוא ספר כן. טריוויאלית ככל שהיא נשמעת, כנות היא לא מצרך מאוד שכיח בעולם הספרות. השפה שלו פשוטה (אפשר היה להשתמש פחות במילה "מזדיין" שהיא, ורק היא, משמשת כקללה היחידה בכל הספר), הרעיון שלו מוכר עד לעוס - ובכל זאת, הוא אחלה. פשוט אחלה.
ההצלחה של כל רומן תלויה במידת החיבור של הקורא אל הגיבורים, ובהחלט מצאתי את עצמי מתחבר לנעה ואדם. מתחבר וכועס - עליה, עליו ובעיקר על שניהם. יש משהו מתנשא ובומרי בכך שאדם שנמצא עמוק בעשור החמישי לחייו כועס על שני חיילים משוחררים ("מה אתם מבינים בכלל?", "איך אתם לא רואים את נורות האזהרה?"), אבל זו הרי המטרה, לעורר את הרגש, ו"נוודים" בהחלט עושה את זה.
אולי זו גם התקופה הזאת, ש"נוודים" כאילו נכתב ממש בשבילה. במובנים רבים שקדי, שהשלימה את כתיבת הספר רגע לפני שהקורונה פרצה לחיינו, קלעה בול. הבדידות, המחשבות, חשבון הנפש, הרצון לברוח מהכול ובמיוחד מעצמך, כל אלה תמיד היו קיימים אצל חלקנו, אולי אפילו רובנו, אבל התחושות הללו התעצמו החל ממרץ. הרי אפילו את הבלטת התופעה של הסרת הקונדום שקדי תפסה לפני שזה נהיה פופולרי במרשתת הישראלית.
"נוודים" הוא רומן קטן שמייצר רגשות גדולים ומעביר את תחושת התעתוע מהגיבורים אל הקורא. התחושה היא שלו היה הספר קצת יותר עשיר בשפה הוא היה עולה מדרגה אחת של איכות, אבל כשחושבים על כך שמדובר ברומן ביכורים, השטף והחיבור הרגשי הופכים אותו למצרך קולח שלא תתקשו לחבק.
"נוודים" / רוני שקדי. הוצאת ניב, 179 עמודים.