מרשה גיי הארדן משתייכת למועדון מצומצם ויוקרתי: שחקניות בנות דורנו שזכו הן בפרס האוסקר והן בפרס הטוני. את העיטור של האקדמיה האמריקאית לקולנוע היא קיבלה על "פולוק", ונוסף לכך היתה מועמדת לו הודות ל"מיסטיק ריבר"; ובזה של עולם התיאטרון התכבדה בזכות "אלוהי הקטל", ונוסף לכך היתה מועמדת לו בעקבות "מלאכים באמריקה". כמו כן, היתה מועמדת לאמי על "חוק וסדר: היחידה לקורבנות מיוחדים" והופיעה בשלל סדרות וסרטים - לאחרונה, למשל, אפשר היה לראות אותה בסדרת סרטי "חמישים גוונים".
כעת, הארדן משתתפת בסדרה "בארקסקינס", שעלתה אצלנו בשבוע שעבר בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. מדובר באפוס תקופתי המתרחש בשלהי המאה ה-17 בצרפת החדשה, האזור בו שוכנת כיום קוויבק. הוא עוקב אחר גלריה עשירה של דמויות, בהן מנהלת פונדק יודעת כל בגילומה של השחקנית הוותיקה.
הסדרה מבוססת על ספרה של אנני פרולקס, שכתביה כבר היו בסיס ל"הר ברוקבק", בין השאר. "קראתי את הספר כשיצא, וכשנודע לי כי עושים על פיו סדרה, התחננתי להיות חלק מהפרויקט", אומרת הארדן בריאיון זום לרגל שידור "בארקסקינס" בישראל. "נעשו כבר הרבה אפוסים תקופתיים, אבל הסיפור המסוים הזה עוד לא סופר, והיה מעניין ומרתק לספר אותו. דבר נוסף שמשך אותי לפרויקט: צילמנו בזירות ההתרחשות האמיתית, כלומר בקוויבק, ולעבוד במדינה זרה זו אחת הפריבילגיות הכי גדולות בעבודת המשחק".
איך היה לצלם בלב היער?
"האתגר האמיתי לא היה תנאי מזג האוויר, אלא התלבושות. לבשתי תשעת אלפים שכבות - מחוכים, דברים מעל המחוכים ומה לא. ללכת לשירותים היה סיוט. בדרך כלל זה לוקח לי חמש דקות. הפעם זה לקח חצי שעה".
במהלך הסדרה, הדמות בגילומה של הארדן פורשת את חסותה על ילדה שניצלה מטבח. כשעולה השאלה כיצד היה לעבוד עם השחקנית הצעירה שמגלמת אותה ועם שאר השחקניות הצעירות ממנה בצילומים, היא מחייכת ומכריזה - "אני לא יהודייה, אבל אני אימא יהודייה. בדומה לדמות שלי, אני מאוד מגוננת על צעירות".
"מי שעושה את הצעדים הראשונים שלו בתעשייה, יכול בקלות ליפול על הפרצוף. שחקנים ושחקניות יכולים להיות חלאות. לכן, צריך ליצור סביבה בטוחה ככל האפשר, שהכישרונות הצעירים יעזו לנסות דברים. חשוב להיות מקצועי, אבל גם לא לקחת דברים קשה מדי. אחד התפקידים הראשונים שלי היה ב'צומת מילר' של האחים כהן, ולמזלי היה לי בצידי את ג'ון פוליטו, שכל הזמן היה אומר 'פישלתי', 'טעיתי', 'הייתי חרא', והוא גרם לי להבין שזה בסדר לעשות טעויות. הדמות שלי בסדרה מאוד אמהית, מאוד חמה, וכזו אני - תמיד מזמינה אנשים לקבל ממני חיבוק".
את הילדה שבעלת הפונדק לוקחת תחת חסותה מגלמת השחקנית המתחילה לולה ריד, שהיא במקרה בתו של יוצר הסדרה אלווד ריד, שבין השאר עמד בעבר מאחורי הגרסה האמריקאית של "הגשר". הוא מצטרף לשיחה ומספר - "בגלל שלולה חדשה בתעשייה, כל הזמן אמרתי לה 'תסתכלי על מרשה ותקשיבי לה'. יום אחד מרשה התקשרה ואמרה לי שהיא לוקחת את הבת שלי לאנשהו. חשבתי שהן הולכות לשבת ודבר על המקצוע, אבל מתברר שהן אפו יחד לחם בננה, לחם זוקיני ושאר מאפים. התקשרתי לבת שלי לשאול מה קורה והיא ענתה 'אני מכינה טארט, עזוב אותי".
"העובדה שמרשה אפתה מאפים נהדרים לכל הצוות חשובה לא פחות מכל דבר אחר. חלק מהעבודה זה ליצור אווירה נוחה בצילומים ולהפוך את כולם למשפחה. מרשה מאוד נדיבה, גם עם הזמן שלה, והיא גורמת להכל להיראות כיפי ונעים".
ריד מדבר גם על הסוגיות האקטואליות והרלוונטיות שעולות מן הסדרה. "יש לי דעה מאוד שלילית על האנושות ותחזית פסימית לגביה", הוא אומר. "'בארקסקינס' מלמדת אותנו שהקפיטליזם תמיד פורח על חשבונה של האדמה. ההיסטוריה אמורה ללמד אותנו לקח, אבל במקום זה היא תמיד חוזרת על עצמה. האם אני מקווה לשנות את הדעות של הצופים? לא, אבל תמיד מעניין לראות מאיפה באנו ומה הרסנו בדרך. יש שיעורים היסטוריים ללמוד מהסדרה, אבל למרבה הצער, אנשים לא נוטים להקשיב, בעיקר כאלה שנמצאים בעמדה לקבל החלטות".
הארדן מאששת את דבריו העגומים של ריד - "אני מסכימה עם כל מה שנאמר, ואני רוצה להוסיף משהו. אנחנו נוטים כיום לחשוב שכמעט הכל לא חיוני, שאת הכל אפשר לזרוק. עם השנים, למדתי להבין עד כמה לכל דבר יש מקום וחשיבות בהרמוניה של הטבע. אי אפשר להגיד שהפטרייה הזו לא חשובה או שהעץ הזה לא חשוב. הכל חשוב. אסור לזרוק שום דבר, חוץ מאשר בזמן שעורכים סרט או סדרה".