כשהמוזיקאית הישראלית נועם אקרמן היתה בשלבים מתקדמים של עבודה על אלבום חדש - הוא פשוט נמחק לה. המפיק הצרפתי איתו היא עובדת מאז מעברה לברלין, שמתכנה בשם ATN Soul, ניקה את המחשב באמצע הלילה וביצע בהיסח הדעת טעות אנוש בלתי הפיכה שעלתה באובדן הקבצים. בזמן אמת, זה מן הסתם נראה כמו טרגדיה, אבל בסופו של דבר מעז יצא מתוק.
"באיזשהו מקום, המחיקה הזו פתחה משהו", אומרת אקרמן בריאיון לוואלה! תרבות. "כמפיק, היא אפשרה ל-ATN לבוא רענן ולשנות דברים שהוא לא היה מעז לשנות, להיפטר משירים שלא מתאימים ולשחרר מעצור. דברים כאלה קורים לטובה. כשעברתי לפה שכחתי את הלפטופ ברכבת ואיבדתי את כל הסקיצות שעבדתי עליהן. זה היה הכי טוב שיש, כי יום לאחר מכן עשיתי שיר שהיה לגמרי שונה מהוויב שהיה לי לפני כן. כשאתה מתפתח, אתה צריך לדעת להשתחרר".
השחרור הזה הוליד את "Amarela", האלבום השני והטרי של אקרמן ו-ATN - אלבום שהגעתי אליו במקרה דרך סטורי של חברה משותפת ותפס אותי מהרגע הראשון. כיאה לשמה הפרטי של הזמרת, הוא נעים, אבל נוסף לכך גם חלומי, נכון ועדכני ונשמע כמו משהו שקורה כרגע בכל מקום. לולא ידעתי מה מוצאה של הזמרת, לא הייתי מנחש אותו, שכן הסאונד בו מזכיר הרבה יותר מוזיקה אמריקאית או בריטית עכשווית.
"אני חושבת שהמוזיקה כאן שייכת לז'אנר חדש שכנראה יהיה לו שם רק בעתיד", היא אומרת. "זה ג'אז אלקטרוני עם נגיעות היפ-הופ וניאו-סול. כרגע אין דרך אחרת להגדיר אותו חוץ מכיפוף ז'אנרים, ואין ספק שמרכז הסצינה שלו היא כרגע בעיקר בארצות הברית".
היוצרת נולדה וגדלה בגדרה והתחילה את הקריירה המוזיקלית שלה בארץ, כשעוד קראו לה נועם אקרמן. "היתה לי איזה תקופה של כוכבות רשת, כשהייתי במקום מאוד שונה מאיפה שאני עכשיו, ואז פייסבוק סגרו לי את העמוד", היא מספרת. "זה גרם לי לעשות שינוי וכשהגעתי לפה הרגשתי שאני צריכה גם שם במה אחר, אבל לא כזה שמאוד רחוק ממי שאני. זה התחיל מכינוי באינסטגרם ואז הלכתי על משהו קצר וקולע - Nomale. לישראלים זה נשמע מוכר, אבל למי שלא - זה נשמע יותר זר, כי הם לא מכירים את השם 'נועם' וגם לא את הסיומת 'לה'. הרגשתי שזו בדיחה פרטית שלי".
הכל קורה היום באינסטגרם ושם גם את הכירה את ATN. "היתה לנו שנה מאוד משמעותית. היינו חברים טובים שעובדים יחד והיתה לנו דינמיקה מאוד אינטנסיבית שהאלבום בעצם מספר את הסיפור שלה", היא אומרת. "התלבטנו אם להפוך להרכב קבוע או להשאיר את זה בגדר שיתוף פעולה והגענו למסקנה שנשאיר את זה ככה, ומכאן והלאה כל אחד ימשיך לדברים שלו ולהתפתחות אישית".
דרך האינסטגרם הכירו השניים גם שותפים מוזיקלים אחרים, בהם סקספוניסט בשם אלפרדו שחי בניו יורק, שמנגן באלבום אבל היא מעולם לא פגשה אותו אישית. "תכננו לנסוע אליו באפריל, אבל זה לא יצא בגלל הקורונה", היא מספרת. "אני כמובן מעדיפה לעבוד עם מישהו כשהוא איתי בחדר, אבל כשאין ברירה אין ברירה, וזה עבד גם בלונג דיסטנס. אני מתה על סקסופון. זה כלי שאפשר להביע בו מגוון כל כך רחב של עוצמות וצלילים. הוא הרבה יותר ורסטילי מכלים אחרים. הוא כמו גרון".
כל האלבום מצוין, אבל השיר האהוב עליי מתוכו הוא "When The Light's Off". את יכולה לספר עליו?
"זה למשל דוגמה לשיר שהיינו תקועים איתו בלי לדעת לאן לקחת אותו, ודווקא כשהיינו צריכים להקליט אותו מהתחלה הוא קיבל את הכיוון הנכון. הוא מדבר על מערכת יחסים לא בריאה. השירים באלבום הם על החיים שלי. הם די רגישים וחושפניים ואני אף פעם לא יודעת מה לומר עליהם, כי אני מרגישה שהכל כבר נאמר בהם".
בו ובשירים אחרים יש הרבה נגיעות חלומיות כאלה. מאיפה זה בא?
"כן, יש לנו כאלה יציאות של מחזמר. אני בעצמי לא זמרת גדולה אבל גדלתי על הזמרות הגדולות האלה, ובכל הקשור למלודיות אני אוהבת את היציאות הדרימיות האלה".
האזינו לאלבום
זה אלבום קצר יחסית, 36 דקות, אבל יש בו 15 קטעים.
"הרבה מהם על תקן מעברים. זה לא שיש סינגל אחרי סינגל. אני אוהבת אלבומים ארוכים. כשאני יושבת לשמוע מוזיקה אני בהחלט יושבת לשמוע מההתחלה ועד הסוף".
למה קוראים לו "Amarela"?
"זה צהוב בפורטוגזית. לאלבום הקודם שלנו קראו 'Bleue' שזה כחול בצרפתית. הוא היה מאוד כחול וחורפי והפעם האלבום יותר קיצי אז חיפשנו צבע מתאים. בדקנו איך אומרים 'צהוב' בשפות שונות ובפורטוגזית זה נשמע הכי יפה. אולי לאלבום הבא נקרא אדום וככה נשלים את טרילוגיית צבעי הבסיס, אבל באמת שאנחנו לא מתייחסים לעניין של השם כל כך ברצינות".
איך החיים כרגע בברלין בצל הקורונה?
"את האלבום סיימנו לפני התפרצות המגיפה וטוב שכך, כי היה לי קשה לעבוד בשיא שלה. כרגע די צ'יל פה. אנשים כבר התרגלו לשגרה החדשה וחוזרים לעבודה, ואנשים לא היסטרים. מצד אחר, לפני הקורונה זו היתה עיר בלי הפסקה וקשה להגיד שהיא חזרה לעצמה".