"החברה שלי" (נטפליקס)
ילדי האייטיז והניינטיז סובלים מכמה טראומות קולנועיות קולקטיביות: סצינת הביצה ב"הסיפור שאינו נגמר", הסוף של "אני והחבר'ה", ההתחלה של "מלך האריות" והמוות ב"החברה שלי" ("My Girl").
כזכור, מדובר בדרמה אמריקאית, שעלתה לאקרנים ב-1991 ומתרחשת בתחילת שנות השבעים. היא עוקבת אחר ילדה בת 11 וחברה הטוב ביותר, בן גילה. נשמע תמים על פניו, אלא שיתר הפרטים מורבידיים במיוחד: אמה של הגיבורה מתה, סבתה גוססת, אביה עובד כמנהל בית הלוויות וחמור מכל - חבר הנפש שלה, שבתחילת הסרט מזהירים אותנו כי הוא סובל מכל אלרגיה אפשרית, מת כתוצאה מעקיצות דבורים.
גם אם חווינו מוות במשפחה או על המסכים, הסצינה הזו בכל זאת הצליחה לצלק אותנו בזמן אמת. גם בגלל הגרפיות האכזרית יחסית שלה, וגם בגלל שהמוות בה כל כך סתמי ושרירותי. עמו הגיעה גם ההבנה שטרגדיות כאלה יכולות לקרות לכל אחד, בכל מקום.
לאחרונה, חזר "החברה שלי" לקטלוג של נטפליקס, וזו היתה הזדמנות להזדעזע ממנו מחדש, ולגלות עד כמה הוא עצוב. נכון, סרטי ילדים בדרך כלל אינם דבר שמח, אבל קלאסיקת הניינטיז הזו שוברת שיאים של יגון.
סצינת המוות של הילד כה מטלטלת, עד שהיא נצרבה אצל רבים ורבות מאיתנו כזיכרון החזק ביותר מהסרט, אלא שבצפיות נוספות מתברר כי קורים בו גם הרבה מאורעות עצובים אחרים. למעשה, חייה של הגיבורה אינם אלא רצף של אכזבות, והאובדן מלווה אותה לאורך כל הדרך. אפילו דג הזהב בו היא זוכה ביריד נופל לה מהידיים.
מותו של חברה הטוב, מחריד ככל שיהיה, הוא בסך הכל נדבר אחד ברצף של שברונות לב שחווה הגיבורה, וכולם קשורים אחד בשני עלילתית ותמטית. אביה מוצא לראשונה אהבה חדשה, והילדה המתבגרת חווה גם את זה כסוג של מוות, ואילו היא עצמה סובלת מאהבה נכזבת למורה שלה, הבלתי מושג כמובן, וכשנודע לה כי הוא עומד להתחתן, אפשר לשמוע עד הסלון שלנו כיצד הלב שלה מתרסק לרסיסים.
ואם כבר אכזבות, צריך לומר שהצפייה המחודשת איכזבה אותי קמעה, שכן הסרט מקרטע פה ושם. הסוף המתקתק נראה מאולץ ומודבק לעומת כל מה שקרה לפניו - והבימוי של הווארד זייף, אשף קומדיות אייטיז, משתמש בצורה מגושמת בהילוכים איטיים ובמוזיקה מקורית. אך האם זה הוגן לצפות לשלמות ולגדולה מתוצר קטן וצנוע שכזה, שהפך לקלאסיקה לא כי כיוון לכך, אלא בגלל שהקהל הפך אותו לכזה?
נוסף לכך, יש בסרט שלל מעלות. חוץ מהסיומת, התסריט של לורנס אלווני האלמונית הוא מלאכת מחשבת של כתיבה, עם תשומת לב רגישה לפרטים הכי קטנים; בהופעתו כאבא, דן אקרויד מוכיח איזה שחקן אופי מבוזבז הוא, ג'יימי לי קרטיס מצוינת כאהובתו החדשה ומעל כולם עומדים שני הילדים - אנה קלאמסקי ומקולקי קאלקין, המפגינים שליטה ומיומנות יוצאות דופן בכל קנה מידה, ולא רק יחסית לגילם.
מקולי קאלקין בהתייחסות עכשווית נדירה לסרט
ואחרי כל זה, עולה השאלה - מהי המלצת המסע שלנו. האם מומלץ לצפות בסרט שוב ולפתוח את הצלקת מחדש? האם לעשות זאת גם עם הצאצאים, ולהעביר אותם את טבילת האש הזו?
זו אחריות גדולה לענות על הקושיה האחרונה, ובכל זאת אני מעז לומר שכן. בפרספקטיבה, נדהמתי להבין כמה דברים למדתי מ"החברה שלי". על אהבה ועל מוות, על אחווה ועל אלרגיות, על אמריקה ועל העולם. זה לא סרט אלא שיעור לחיים, וכמו כל השיעורים האלה, הוא כואב באותה מידה שהוא מאיר עיניים.
"המזכרת" (HOT, סלקום TV, פרטנר ו-yes)
סייט אן סאונד, כתב העת לקולנוע החשוב באי הבריטי ובעיני המשובח בעולם, בחר בסרט הזה כפנינה הכי גדולה של 2019. למרות זאת, הוא לא הופץ בארץ - לא בגלל הקורונה, אלא מסיבות מסחריות. ההקרנות היחידות שלו התקיימו בפסטיבל חיפה, שם התקבל בנחירות של בוז, צחוק ושעמום. ובכל זאת, הרשו לי לומר שעם קצת סבלנות ואורך רוח, צפייה ב"המזכרת" חושפת יצירת מופת.
מאחורי "המזכרת" עומדת ג'ואנה הוג, מן היוצרות הבולטות בקולנוע הבריטי של דורנו, והתסריט שכתבה וביימה מבוסס על חוויות מצעירותה. גיבורתו, בת דמותה, היא סטודנטית שנולדה עם כפית של זהב בפה, אך שואפת לעקוב בסרט הקצר הראשון שלה אחר משפחה ענייה, למרות התנגדות מוריה, הסבורים כי עליה לתאר דברים שעברה בעצמה.
בינתיים, מה שהיא עוברת זו זוגיות רעילה עם גבר מכור להירואין, הנהנה להתעלל בה רגשית. אך האמנם הוא זה שמשחק איתה, או שדווקא היא מנצלת אותו, כדי להתחשל ולהתבגר, לגבש את זהותה כאישה ולצבור את החוויות הדרושה לה כיוצרת? זו רק אחת מן השאלות שהסרט מותיר פתוחות, ואי אפשר להפסיק לחשוב עליו רבות אחר הצפייה.
בזמן הצפייה, הסרט מצליח להמם פעם אחר פעם. בזכות התסריט המבריק; התצוגה המהפנטת בתפקיד הראשי של הונור סווינטון-ברן, בתה של טילדה סווינטון, שמגיחה כאן כאמה הקולנועית; הפסקול, הכולל את מיטב הלהיטים הבריטיים משנות השמונים, התקופה בה העלילה מתרחשת; ועבודת הבימוי והצילום של הוג, המצליחה ליצור את התחושה המופלאה שאנחנו בתוך חלום בהקיץ. "המזכרת", כראוי לשמו, הוא סרט שזוכרים, ועם ובלי קשר להצלחתו, היוצרת כבר הכינה לו סרט המשך. הלוואי שאותו נזכה לראות על מסך גדול.
"אמנות המירוץ בגשם" (yes)
חובבי ובעלי כלבים מתחלקים לשתי קבוצות: כאלה שלא מסוגלים לראות סרטים על חבריהם הטובים ביותר, שלא פעם עומדים בהם במצבים מסוכנים ואף מתים; וכאלה שכן.
אולי זה מעיד עליי משהו רע, אבל אני משתייך לקבוצה השנייה. לכן, "מארלי ואני" ו"נשמה של כלב" הם מהסרטים האהובים עליי בעשור וחצי האחרונים, והיתה לי תגובה טובה גם ל"אמנות המירוץ בגשם", שיצא בשנה שעברה בארצות הברית ולא הותיר חותם מיוחד, ולכן נגנז כאן מסחרית. כעת, הוא זמין בלעדית ב-VOD של yes.
"אמנות המירוץ בגשם" מבוסס על ספרו בשם זהה של גארת' שטיין, שיצא בעברית בהוצאת כתר. בדומה למקור, גם הסרט מסופר מנקודת מבטו של גולדן רטריבר (אלא מה), המדבר כאן בקולו של קווין קוסטנר. הוא מאומץ בידי נהג מירוצים שחווה שלל משברים מקצועיים, משפחתיים ובריאותיים, אך בסופו של דבר לומד איך ללכת בין הטיפות, הרבה בעזרתו של הכלבלב שמלווה אותו ברגישות ובנחישות לאורך כל הדרך.
הכלב דוגל באמונה המונגולית לפיה במותו, נשמתו תתגלגל מחדש בגוף של בן אדם, ולכן מתצפת בשקדנות על היצורים עם שני הרגליים שמסביבו, כדי להבין איך להיות כמוהם יום אחד. לא תופתעו לשמוע כי כל אותם אנשים מתגלים כחלשי אופי, קטנוניים ושבירים, בשעה שהרטריבר הוא דוגמה ומופת לנאמנות, אכפתיות, טוב לב ושאר דברים שכלבים מצטיינים בהם.
אפשר וקל להגיד הרבה דברים רעים על "אמנות המירוץ בגשם": הוא עשוי בסגנון עליו היו אומרים פעם "מזכיר דרמות של הולמרק"; דמויות המשנה גסות ומסורבלות, ויש בו כמובן גם הרבה קיטש, מניפולציות וקלישאות, אבל כל אלה לא מונעים ממנו להמחיש פעם נוספת, אם מישהו באמת היה זקוק לעוד הוכחה, כמה מופלאים הם הכלבים, בקולנוע או בחיים.