ל"שוד המאה" היו את כל הנתונים כדי להיות מעולה. היא לא

      ההצלחה העצומה של "בית הנייר" ללא ספק פתחה את הדלת בנטפליקס לסדרה דוברת-ספרדית נוספת העוסקת בשוד ענק, והפעם אפילו כזה שמבוסס על מקרה אמיתי. אבל אם קיווינו שהיתרונות המובנים של "שוד המאה" יהפכו אותה לחובת צפייה, זה לא המקרה

      אופיר ארצי
      טריילר למיני-סדרה "שוד המאה" של נטפליקס (נטפליקס)

      האינטרנט מתעקש לייחס את האימרה "רק בגלל שזה קרה לך, לא אומר שזה מעניין" לדניס הופר, למרות שדי בטוח שמורים לתסריטאות משמיעים אותה בשיעורים אותה כבר עשורים. המשמעות היא שהתווית "מבוסס על סיפור אמיתי" לא בהכרח מעניקה גושפנקה מיידית של אמינות ליצירה, והיא בפירוש לא מעידה על איכותה. ל"שוד המאה" ("The Great Heist") של נטפליקס יש בעיה קצת אחרת, כי במקרה שלה מדובר על סיפור טוב שדווקא ראוי להיות מסופר, רק בצורה הרבה הרבה יותר טובה.

      הבסיס הוא שוד אמיתי לחלוטין שהתרחש בקולומביה לפני כמעט 30 שנה על ידי שבעה אנשים פלוס ספיחים מבחוץ, במסגרתו נשדדו 24 מיליארד פסו (41 מיליון דולר במונחים של היום) מבנק הרפובליקה בוואלדופר, הבנק הלאומי של קולומביה. הוא עדיין נחשב לשוד השטרות הגדול ביותר בהיסטוריה, ובוצע מבלי לפגוע באף נפש חיה, לפחות בשלבי הגניבה וההימלטות. זו לא הסדרה היחידה בנטפליקס שמתעסקת בשוד מתוכנן לעילא, כידוע, ואפילו לא היחידה כזו שדוברת ספרדית, אבל יש בכל זאת ערך גדול לזכותה בכך שמדובר בסיפור אמיתי.

      בראש ובראשונה כי היריעה שלו מוגבלת, ואין באמת טעם למרוח את העלילה לאורך יותר מדי זמן. "שוד המאה" היא מיני-סדרה של שישה פרקים בלבד, ואורך כל אחד מהם הוא פחות מ-40 דקות. אי לכך היא מהודקת, לא נגררת או נמתחת, ומנצלת נכונה את הזמן שניתן לה - שני פרקים מוקדשים לתכנון השוד, שני פרקים לשוד עצמו ושניים נוספים לנשורת שאחרי. באמת שלא צריך יותר. מצחיק שמדובר ביתרון בימינו, אבל מדובר ביתרון. עוד פלוס מגיע בדמות הקאסט - אף אחד מהם לא אטרקטיבי או יפהפה במיוחד. לא ברור אם זו נגזרת של ייצוג נאמן למציאות או סתם בחירה אמנותית מעניינת, אבל התוצאה מרעננת בהפוך על הפוך. ויש גם טיפה, ממש טיפה, של הומור. יתרון יחסית זניח, אבל בהתחשב בהמשך הביקורת הזו, כדאי לה לקחת אותו.


      מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

      עוד בוואלה! NEWS

      ניצחון זה לא הדבר הכי חשוב: הספיישל האינטרקטיבי של "קימי שמידט" הוא הסוף שהגיע לנו

      לכתבה המלאה
      השוד אמין בזכות ההישענות על הסיפור האמיתי. כל השאר - הרבה פחות. "שוד המאה" (צילום: חואן פבלו גוטיירז)

      באופן מפתיע, החלק האמין ביותר בסדרה הוא השוד עצמו, שכן רואים בבירור שהוא לא תוכנן והונדס על ידי תסריטאים בחדר כותבים ממוזג עם גישה לגוגל. קודם כל, במקום להסתמך על צירופי מקרים ומתווי גורל, התוכנית פשוט נשענת על המון עזרה קריטית מבפנים, כולל מנהל האבטחה של הבנק ואחד מאנשי מרכז הבקרה, כך שספק המופרכות לא בהכרח מרים את ראשו המכוער. השוד עצמו, שהיה אמור להימשך שש שעות בלבד, נגרר ל-24 שעות כתוצאה ממידע שגוי שנמסר לשודדים לגבי סוג הכספת, שזו גם התרחשות סבירה ואנושית בהחלט. אמצעי האבטחה של הבנק אמנם נראים בפירוש לוקים בחסר, כמו למשל אזעקה פנימית שלא נשמעת כלל לשמונת המאבטחים שבחוץ, או העובדה שאיש מהם לא טרח לדרוך בתוך הבנק במשך יממה שלמה, אבל אפשר נגיד להניח שמדובר ב-1994 וכולם היו שאננים, תמימים והרבה פחות מתוחכמים ולמודי סרטי שוודים. "משימה בלתי אפשרית" הרי יצא לאקרנים רק בעוד שנתיים, ואילו "אושן 11" במרחק של שבע שנים שלמות.

      מה שפחות יושב טוב בבטן הן רישות וסיפות שהן בבירור בדיוניות ואפילו על גבול הגוזמה. הסדרה מקפידה לציין בסוף כל פרק כי היא אמנם מבוססת על סיפור אמיתי, אבל "אינה אמורה לייצג נאמנה את הנסיבות או לשמש לקביעת אחריות משפטית". ההתנערות הזו עשויה להסביר למשל (ספוילר קל לרגישים) סצנה הזויה שבה רכב השודדים נתקע בסיום השוד בשביל היציאה מהבנק, ועשרות החיילים שפזורים במקום פשוט נלחצים לעזרה ודוחפים אותו קדימה במקום לשאול שאלות.

      עוד בוואלה! NEWS

      הקורונה עיכבה את כל הסדרות, אבל מתי הן יחזרו?

      לכתבה המלאה
      קלישאות הז'אנר. "שוד המאה" (צילום: יח"צ)

      העניין הוא שלא מדובר רק על חוסר מקוריות נדוש כמו אזעקה שמנוטרלת ברגע האפשרי האחרון או שודדים שמסבירים אחד לשני שוב ושוב מה יקרה אם התוכנית תיכשל. זו עשייה עצלנית שנצמדת לקונבנציות שחוקות של הז'אנר במקום לנסות לחשוב על דרך מקורית להפיח חיים במבע טלוויזיוני עבש. למה, למשל, אנשי המאפיה הקולומביאנית מוכרחים לענות אדם החייב להם כסף בתוך משחטת בשר כשהוא מוקף בפגרים תלויים מהתקרה? האם לא השארנו את הקלישאה הקולנועית הזו מאחורינו? למה כאשר חבורת הגנבים נכנסת לראשונה לכספת שפרצו, הם חייבים לפרוץ בצהלות וריקודים ולפזר שטרות של כסף לכל עבר במשך דקות ארוכות, למרות שהם בלחץ זמן אדיר ובעיכוב היסטרי בלו"ז? כי זה מה שפורצים תמיד עושים? למה בכירי השלטון צריכים לומר זה לזה משפטים כמו "הממשלה רוצה תשובות ומישהו צריך לשלם, אז תמצא אותם בכל מחיר"?

      אפשר לשאול עוד ועוד שאלות כאלה, אבל חשוב גם לציין שנגע הקלישאות הללו פושט לא רק בתסריט אלא גם בהחלטות הבימוי. כל שודד, למשל, מוצג לראשונה בפריים מוקפא כשעליו מצוין שמו וכינויו, כאילו "כלבי אשמורת" מעולם לא התקיים. גם תוכנית הפעולה של השוד מוצגת לצופים באמצעות מונטאז' של צילומי סטילס כשברקע הסבר פשטני להדיוטות, ורגעים דרמטיים ומותחים במיוחד מועצמים כביכול על ידי קלוז אפים גסים ומוזיקת תופים בלתי נסבלת. כאן תירוץ ה-"1994" כבר לא תקף, הסדרה הופקה השנה. תהיו רציניים. "שוד המאה" היא מיני סדרה שיש בה סיפור טוב עטוף בביצוע רע, ויתרונותיה הכי גדולים הם "קצרה" ו"לא 'בית הנייר'". מבישה היא לא, אבל מגיע לנו טוב מזה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully