לא ברור אם זו הייתה טעות בתחקיר, בלבול רגעי או הטרלה גאונית - אבל אריק וייס, כתב המגזין של חדשות 13, הצליח לחשוף ברבים את ערוותה של חברת הכנסת אוסנת מארק בשאלה קטנה אחת. לאחר שחברת הכנסת מנתה את מספר הוועדות שהיא חברה בהן (הכנסת, הכלכלה, החוקה, ופניות הציבור, בנוסף לוועדה לבחירת שופטים, כמובן) וייס הזכיר לה שהיא חברה גם בוועדת החינוך, ושהיא מעולם לא השתתפה בדיון של הוועדה. ועוד לא דיברנו על נחל האסי.
בשלב הזה, מארק החלה לגמגם, קשקשה משהו על ניהול זמן וכו' אבל וייס סובב את הסכין, והזכיר לה שלציבור ששלח אותה לכנסת יותר חשוב חינוך מאשר לטרפד מינוי של איזה שופט מסיבות פוליטיות. מארק המשיכה לדקלם קלישאות, בלי לתת את התגובה המתבקשת: "אריק, אתה טועה, אני כבר לא חברה בוועדת החינוך". אגב, היא גם שכחה שהיא חברה בוועדת הקורונה. או במילים אחרות: חברת הכנסת שהגיעה לריאיון מקיף במהדורת השבת של חדשות 13 לא באמת יודעת באילו ועדות היא חברה כרגע. יא אללה איזו מדינה מדהימה! ועוד לא דיברנו על נחל האסי (מטעם חדשות 13 הובהר כי הריאיון צולם לפני שחברת הכנסת מארק עזבה את ועדת החינוך).
ובכלל, צפייה באוסנת מארק מדברת זו סכנה גדולה לדמוקרטיה. כמעט כל מילה שיוצאת לה מהפה מוציאה את החשק להשתתף במשחק הדמוקרטי. קשה לראות אותה מספרת על הדרך שהיא הגיעה לפוליטיקה ו"ההישגים שלה" לאחר שהצליחה להיכנס שלוש פעמים לכנסת בתוך שנתיים, בלי להבין שאין שום משמעות לבחירה שלנו בקלפי. זה נראה כאילו היא ממומנת על ידי קמפיין לעידוד אי-הצבעה. הסיבה היחידה שהיא הגיעה לעמדת כוח היא הקרבה שלה למשפחת נתניהו. לא צריך להיות דוקטור במתמטיקה בשביל לעשות את המשוואה הזאת, מספיק לראות את הסרטונים שלה יושבת ליד שרה נתניהו בבית המשפט ומתעמתת בגסות עם העיתונאים במקום, כדי להסיק איך היא הוקפצה לה מהמקום ה-38 הנידח ברשימת הליכוד הישר אל הכיסא הלוהט של הוועדה למינוי שופטים. ועוד לא דיברנו על נחל האסי.
מה שעצוב באמת בסיפור של אוסנת מארק הוא שבאמת יכול היה להיות כאן סיפור הצלחה אנושי מקסים. אישה שפרצה מהגטו הפריפריאלי של אופקים, עבדה קשה, רכשה השכלה, הצטיינה בעסקיה במקביל להקמת משפחה, והוכיחה שלנשים יש מקום בפוליטיקה. אלא שבעולם של הליכוד 2020 זה בכלל לא משנה אם קוראים לך שלמה קרעי, אוסנת מארק או מיקי זוהר. כולם דמויות מתחלפות שמשננות את אותם שקרים שיוצאים מבית החרושת לפייק ניוז של בלפור. לזכותו של אריק וייס יוזכר שהוא סירב להתקפל בפני האמירות האוטומטיות שיצאו לה מהפה, ולהבדיל מרוב הקולגות שלו ממש הכריח אותה להבין את המילים שיוצאות לה מהפה. כשהיא זורקת שההפגנות בבלפור ממומנות על ידי אהוד ברק שהוא "חבר של פדופיל", וייס ממש מנתח איתה כל מילה במשפט השקרי הזה כדי לראות איך גלגלי השיניים בראש שלה מתחילים לחרוק. זה ההבדל בין לזרוק משפטים שקריים בטוויטר מול קהל מוסת ומשולהב לבין ריאיון עיתונאי אמיתי. ועוד לא דיברנו על נחל האסי.
אוסנת מארק היא לא האופורטוניסטית הראשונה בכנסת ישראל, רחוק מכך. לא מן הנמנע שהעובדה שהיא אישה חזקה רק פוגעת בה. בשום מקום בפוליטיקה שלנו, ובטח שבליכוד, אין לנשים חיים קלים. למיקי לוי אף אחד לא קורא "צווחן", למרות שהוא צרח במליאה יותר מכל אישה. מארק צריכה לסבול את התואר "שחורדינית", בעוד אף אחד לא מדבר על התספורת של מיקי זוהר שהיא במקרה הטוב הומאז' לסרטי מאפיה בכיכובם של דורבנים וקיפודים. נפתלי בנט יכול לצרוח ולהתבכיין על הדוכן עד מחר, אבל כשצריך לעשות פרסומת פארודית לבושם סקסי, ישלפו את איילת שקד מהמגירה. והנה, מארק נפגשת עם פעילי ליכוד שאוהבים אותה, מחבקים אותה, ונשאלים אם לא הגיע הזמן שבראש הליכוד תעמוד אישה, ואז שומעת מהפעילים: "אוי ואבוי, חס וחלילה". ועוד לא דיברנו על נחל האסי.
זה היה ריאיון נוח בשביל מארק, למרות שוייס לא עשה לה הנחות. הריאיון נערך בלשכתה, בביתה במעלה אדומים, במרכז המסחרי בעיר בו גדלה ואפילו בבית הוריה באופקים. אלא שהיא לא הצליחה למנף את יתרון הביתיות שניתן לה, ובמקום היא הצטיירה כמנותקת לחלוטין מהאנשים שהביאו אותה לכנסת. בטח עם אמירות תלושות על כך שהעם עדיין מאמין בפוליטיקאים (!), אבל הבעיה היא שהעם קצת מבולבל (!!) ולא מבין שהמדינה תקועה בלי תקציב בגלל "ראייה אולי טיפה כלכלית יותר מפוקחת" (!!!). ועדיין לא דיברנו על נחל האסי.
מי שגנב את ההצגה בכתבה שנדחקה משום מה לשולי המהדורה היה יאיר מוגבקר, תושב אופקים שסיפר לאוסנת מארק במונולוג כועס וכואב (וספונטני) שהוא לא יבחר שוב בליכוד, כי "נמאס מהפיצול של העם. נמאס מהמלחמות האלה. ההבדל ביני לבינך הוא שאת יושבת שם בנוחות ואנחנו צמודים לחדשות ואנחנו רואים מי נגד מי. אז מה אם גדלת פה? גם אני גדלתי פה. אז מה? אני חד הורי, מפרנס לבד את הילדים שלי. 3,200 שקל אני מקבל מהמדינה. אני שם להם אוכל בכבוד. אני לא גונב מאף אחד ולא לוקח מאף אחד ולא צריך טובה של אף אחד… ממשלה מדומיינת אתם". מארק מבטיחה לנסות לתקן, ולשפר, אבל יודעת שזה בולשיט. היא יודעת שהיא נציגת ציבור, והיא נשלחה על ידי אותו מצביע ליכוד מאוכזב לכנסת כדי להיות הפה שלו, ואז הוא רואה בדיוק מה הפה הזה עושה, וזה כבר מתחיל להגעיל אותו. ועוד לא דיברנו על נחל האסי.
והנה, מדברים על נחל האסי
ועוד לא דיברנו על נחל האסי כי יותר משהגוף רוצה לשכשך במי הטורקיז שלו, הנפש פשוט זועקת לשכוח מקיומו של המקום. הנחל הכל כך יפה הזה הפך בימים האחרונים לכל מה שרע במדינה הכל כך יפה שלנו. ויכוח רווי שנאה ונטול עובדות, שמנופח על ידי דוברים שטחיים משני הצדדים. שחור נגד לבן, שמאל נגד ימין, עשיר נגד עני, עיר נגד קיבוץ, השמו"ץ נגד התק"ם. לפתע, באיירן נגד ברצלונה מרגיש כמו קרב הוגן יותר. מדובר בוויכוח כל כך מוקצן, כל כך פופוליסטי וכל כך מפלג, שבכלל לא מפתיע שיאיר נתניהו כבר הספיק לקפוץ על הטרנד בעמוד הטוויטר שלו, בו הוא מפיץ אהבת חינם לכל הכיוונים. אגב, בהפגנות מול ביתו של נתניהו מופיעים שלטים שתומכים במחאת "שחרור האסי".
מדובר בנושא מורכב בו אין באמת "צודק" אחד, והרגשות העזים סביבו לא נובעים מתוך מי הסחנה המתוקים, אלא ממקורות העוולות של ימי מפא"י. אבל למי יש זמן להתעמקות בנושא מורכב? רוב המידע שרץ ברשת פשוט ניזון משנאה ופייק ניוז - אתם יודעים, כמו כל נושא מורכב במדינה הזאת. יגאל מוסקו אולי ניסה להביא כתבת צבע יפה כהרגלו על הנושא לאולפן שישי, אבל בפועל הוא שפך טון של בנזין על מדורה קטנה ובלתי מזיקה. הכתבה הפכה לעוד טריגר במלחמת האזרחים הוירטואלית שכבר הוכרזה פה מזמן בעידוד ממשלה שנהנית שמדברים על כל דבר פרט למה שבאמת קורה במדינה, ובאמצעות תקשורת שמצליחה לנפח כל ידיעה נישתית להודעת פוש היסטרית. מעניין אם למישהו עדיין אכפת מהקורונה שמשתוללת ללא אבחנה, האבטלה שמפרקת את המדינה מבפנים, תקציב המדינה שעדיין לא עבר או ראש ממשלה נאשם בפלילים חמורים שממש נהנה לראות את כולם מנסים להפיל את מפא"י מהשלטון.