גם שני עשורים מאז מותה, המיתוס של עפרה חזה לא פג. הזמרת שכיכבה במצעדים כאן ובאירופה, הפכה לאייקון ישראלי וכבשה יותר פסגות מכל זמרת מקומית לפניה ואחריה, ממשיכה לעורר השראה עד היום. בדומה למאיר אריאל, שמת באותה שנה כמוה, נדמה שאחרי לכתה השיחה עליה רק התעצמה.
השנה, במלאת 20 שנה למותה, רבים חזרו אל סיפורה. הפרויקט האחרון שמנסה לעשות זאת נקרא בפשטות "עפרה", סדרה בשלושה חלקים של HOT8 שיצרו דליה מבורך ודני דותן, שיש להם לא מעט ניסיון בדוקו מוזיקלי, אחרי יצירות על זוהר ארגוב ולהקת הקליק, שדותן היה הסולן שלה. בהתאם, הציפיות מהסדרה גבוהות במיוחד, אלא שהיא רחוקה מלעמוד בהן. על שלושת פרקיה, "עפרה" היא סדרה בעייתית מאוד, שלא עושה חסד עם הגיבורה שלה, ומחמיצה הזדמנות להגיד דבר מה משמעותי באמת עליה.
לכאורה ל"עפרה" יש את כל הזמן לדון בזמרת המנוחה באריכות, עם פרקים שאורך כל אחד מהם כשעה. היא אמנם סוקרת את התחנות המרכזיות בקריירה שלה, אך נדמה כי היא מתעניינת משמעותית הרבה יותר בסיפור האישי שלה. אין בכך רע בהכרח - בכל זאת מדובר בביוגרפיה שרב בה הנסתר על הגלוי. אלא שהאופן שבו הבחירה הזו באה לידי ביטוי מאפיל על כל היתר.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
המסתורין סביב דמותה של חזה, הקנאית לפרטיותה, שלח את יוצרי הסדרה למסע שסובב בעיקר סביב מערכות היחסים שלה עם שתי הדמויות הדומיננטיות בחייה - שתיהן לא בסביבה כדי להגיב: האמרגן בצלאל אלוני שסירב להתראיין לסדרה, והבעל דורון אשכנזי שאיננו בין החיים. ללא שלושת העדים המרכזיים, כל העדויות הן מסביב, ומשמשות לניסיון להציץ דרך חור המנעול אל חייה המשוערים של חזה, שעליהם הדוקו יודע לספר מעט מאוד. התוצאה מתגלה לא פעם כמציצנית בהתאם.
כך, חלק נרחב מאוד בסדרה מוקדש לדיון ביחסים בין האמרגן והזמרת, שמקיפים כמעט את כל הקריירה שלה משנותיה כנערה בסדנה של שכונת התקווה ויותר משני עשורים לאחר מכן. המעורבות של אלוני בחייה של חזה לאורך התקופה הזאת, כך נטען מפי המרואיינים בסדרה, הייתה טוטאלית - דרכו עברו כל ההחלטות מא' ועד ת'. הסדרה טוענת שהדומיננטיות הזאת אולי יצרה זמרת גדולה, אך גם מנעה לכאורה מחזה עצמאות ופריחה אישית, עד שיצאה מהצל והתחתנה עם בחיר ליבה. אלוני, כאמור, סירב להתראיין לסדרה ולהעניק לה את הגרסה שלו.
באופן טבעי, דמותו של אשכנזי עולה בסוף הסדרה, שהרי חייהם המשותפים של השניים נמשכו שנים ספורות. דיון שלם מוקדש כצפוי לשאלה מי מהם הדביק את השני ב-HIV, שלא מסתכם בגילוי, לבד מרכילויות כאלה ואחרות.
אלא שהשאלה מי הדביק את חזה באיידס היא חסרת חשיבות, כמו גם השאלה האם היו לה רומנים סודיים או לא במשך השנים. אין לנו שום צורך לדעת האם היא החזיקה גלולות בתיק או לא (נושא שעולה באחד הראיונות). חזה חשובה בגלל יצירתה, מה שהיא השיגה ומה שהיא מסמלת, לא בגלל האופן שבו סיימה את חייה. איכשהו, בין העיסוק בשני הגברים האלה, עפרה חזה לא באמת נוכחת בסדרה שנעשתה עליה, כאילו סיפורה שלה הופקע ממנה.
ואמנם, בעוד הנפח העוסק בחיים האישיים גדול, מעט מדי מוקדש לשאלה מדוע הצליחה, ואיך נגעה בכל כך הרבה אנשים. להוציא כמה רגעים בודדים ומרתקים, עם מרואיינים כמו העיתונאי יובל ניב, ד"ר נוית בראל ואופיר טובול, אין בסדרה פרשנים או דמויות אחרות שמנסות לתהות על הדברים. הניסיון לעסוק במשמעות המיתוס שלה בתרבות הישראלית זעום מבחינת נפח, ביחס לדיון המקביל ברומנים שהיו או לא היו.
גם העיסוק היבש בקריירה שלה לוקה בחסר. בעוד "שלאגר" מוזכר, סרטים אחרים שהשתתפה בהם אינם מצוינים; גם לא הטור שלה במעריב, שיכול היה לשפוך אור על הסוגיות שהעסיקו אותה והדעות שבהן החזיקה; ואפילו ניסיון לנתח מה המקום שלה במוזיקה הישראלית של התקופה כמעט לא קיים. למען השם - באופן מדהים ומן הסתם בכוונה, לאורך שלוש שעות הסדרה לא מוזכר צמד המילים "ירדנה ארזי" אפילו לא פעם אחת.
הדבר העצוב ביותר שעולה מכך הוא שעפרה חזה נותרה גם אחרי מותה קורבן של נסיבות חייה, הממשיכות משום מה להאפיל על ההישגים הבלתי נתפסים שלה. בכל הנוגע לפרויקט שינסה להבין אותם, עפרה חזה עוד מחכה לאחד.