"רק החיות" (yes)
יש כל מיני דרכים לספר סיפור בלשי. אחת המעניינות שבהן היא להשתמש בעלילת המתח כעילה לשרטוט דיוקן פסיכולוגי של הדמויות. במקרים כאלה, השאלה האמיתית היא לא מי ביצע את הפשע, אלא למה.
הבריטים והכותבים בצרפתית, ז'ורז' סימנון למשל, מתמחים במיוחד בסוג זה של עשייה, ולמסורת הזו הצטרף בשני העשורים האחרונים גם הבמאי הצרפתי דומיניק מול. כמה מסרטיו, למשל "הארי, חבר אמיתי" ו"למינגס", הופצו כאן מסחרית, וכעת מגיע סרט נוסף פרי עטו, "רק החיות". הוא הוקרן לראשונה בדיוק לפני כשנה בפסטיבל ונציה, וסביר להניח שאילולא הקורונה, היה מוקרן גם אצלנו בפסטיבל כלשהו. תחת זאת, דרמת המתח עלתה ישירות ל-VOD של yes, בו היא זמינה כעת.
כיאה לז'אנר המתח, העלילה מתחילה בדימוי מקפיא דם: גופה של אישה, אי שם בצרפת, מתישהו בחורף. מכאן והלאה, היא מתפצלת בין כמה סיפורים, שבסופו של דבר מתחברים: אשת עסקים המנהלת רומן עם מלצרית צעירה ממנה, צעיר מחוף השנהב שמתפרנס מקומבינות אינטרנטיות על חשבון פתיים צרפתיים, חוואי הנופל ברשתו של חשבון פיקטיבי וכיוצא בכך.
עם הזמן, מתברר מה החוט המקשר בין הסיפורים: כולם עוסקים בדמויות בודדות שמוכנות לבצע מעשים לא רציונליים כדי לחמוק מן הבדידות שלהן - ולו לרגע, ולו כאשליה. יש בסרט רציחות די מזעזעות, יש תעלומות, אבל זה לא מה שבאמת חשוב.
הפתיחה מעט איטית ומבלבלת, ולא כל הסיפורים אחידים ברמתם, אבל עם הזמן התוצאה הולכת ומשתפרת, לקראת שיאים רגשיים. מול כתב את התסריט עם ז'יל מרשן, על פי ספר של קולין ניל, והם טווים את החוטים ביד אמן. הסרט מרתק, ולמרות המשתמע משמו - גם אנושי עד מאוד, יפה ונוגע.
צוות השחקנים והשחקניות מצוין גם כן. הוא כולל את ולריה ברוני טדסקי, וכמה מן הכוחות הצעירים העולים בקולנוע הצרפתי: דמיאן בונארד, שכיכב השנה ב"עלובי החיים", בין השאר; דניס מנישו, אותו אפשר היה לראות ב"משמורת"; ונדיה טרשקייביץ' המהפנטת, שהצטלמה לאחרונה לסדרה הישראלית-צרפתית "דיבוקים". בזכותן, בזכות האיכות של עבודת הבימוי והכתיבה ובזכות ההומניות והעומק הפסיכולוגי שלו, "רק החיות" מתגלה כיצירה שגם סימנון ורות רנדל היו גאים בה.
הטריילר של "רק החיות"
"להציל את ההורים"
בספטמבר יתחילו נטפליקס לפרוש בפנינו את הרפרטואר הקולנועי שלהם לעונה הקרובה, שכולל הרבה שמות מסקרנים - הראשון שבהם צ'רלי קאופמן, שסרטו החדש יעלה ישירות בשירות הסטרימינג בתחילת הסתיו.
עד אז, נראה כי בנטפליקס מנקים את המדפים ונפטרים משאריות. לפני שבוע עלה "פרויקט פאואר", שבשום אופן לא הצלחתי לשרוד מעבר לדקה השלושים שלו, ובסוף השבוע עולה "להציל את ההורים" - סרט נוסף ברמה נמוכה מאוד, אם כי העובדה היא שסיימתי אותו, וזה כבר משהו.
הסרט מחזיר לחיים סוג עשייה שכמעט ונעלם מן הנוף: קומדיות פעולה נטולות אפקטים שאינן מבוססות על קומיקס, ופונות לקהל של תלמידי יסודי וחטיבות הביניים. סרטים כמו "הנינג'ה מבברלי הילס" ו"אומנת עם שרירים", שנדחקו מהשוק לטובת להיטי אנימציה וגיבורי-על.
נקודת המוצא העלילתית היא אחת הקלישאות המאפיינות של ימינו: דמות כלשהי עושה משהו שהופך ויראלי, ומושך אליה תשומת לב. במקרה זה, מדובר בעקרת בית בגילומה של מלין אקרמן, שהיא למעשה פושעת לשעבר במנוסה החיה במחתרת כעדת מדינה, אך כשסרטון בכיכובה הופך במקרה לתופעת רשת, זהותה נחשפת. בעקבות כך, חבריה המפוקפקים מן העבר מאתרים אותה ויוצאים לצוד אותה, ואז מתברר כי היחידים שיכולים להציל אותה הם ילדיה.
וזה הזמן לעוד כמה קלישאות. כך, למשל, חבורת העוללים מורכבת מנערה מתבגרת ומגניבה, לפחות בעיני עצמה, ומאחיה הקטן, המציק והשמנמן, שמתעקש להזדנב אחריה למסיבה של המקובלים. האם ההרפתקאות שיעברו יחד יהפכו אותם לחברים טובים? חכו במתח ואולי אולי תגלו את התשובה.
דבר אחד בטוח: לא שחסרות בסרט מגרעות. ערכי ההפקה ירודים, התסריט שלו נראה כאילו נשכח במגירה בשנות התשעים, הבדיחות לא מצחיקות, סצינות הפעולה ילדותיות ורוב תצוגות המשחק איומות - חוץ משל הכוכבת העולה סיידי סטנלי בתפקיד האחות הבוגרת.
ובכל זאת, צריך לומר משהו לזכות "להציל את ההורים": הוא לא צעקני, לא פוגעני, לא מסתיר מסרים בעייתיים מאחור מעטפת תמימה, ולרגע לא מתיימר להיות משהו אחר מאשר קרטיב טילון צנוע לילדים ולילדות בחופשה. צ'רלי קאופמן זה לא, אבל לפחות אפשר לסיים את הצפייה בלי כאב ראש.
ה-VOD של קולנוע לב
מתי נחזור לבתי הקולנוע? מצד אחד, מדברים על מתווה להפעלת אולמות התרבות בתחילת ספטמבר. מצד אחר, מדסקסים גם הטלת סגר בחגים. בקיצור, קשה למהר לחלום על פופקורן.
בינתיים, המפיצים מנסים למצוא דרכים להתמודד. קולנוע לב למשל, שגם ככה סרטיו מפארים את מיטב הפלטפורמות, הקים VOD משל עצמו. התקרובת כוללת כמה סרטים ראויים ביותר שהוקרנו עד לא מזמן על המסך הגדול, למשל "1917", "עלובי החיים" ו"דיוקן של נערה באש"; להיטי פסטיבלים טריים שלא הופצו כאן, למשל "מרטין עדן" האיטלקי; וגם פנינים מהקטלוג, כולל קלאסיקות מודרניות נפלאות כמו "אהבה" ו"חיים של אחרים".
המחיר: 19.99 שקל, שמאפשרים צפייה במשך 48 שעות, וכל זה בלי הצורך לחבוש מסיכה שכנראה ילווה אותנו גם הרבה אחרי הפתיחה המחודשת של האולמות.