אלינור אהרון היא ילדה של קיץ 73'. המוזיקאית והשחקנית נולדה בחודש יוני של אותה שנה, והיתה תינוקת כשפרצה המלחמה. "אני בת למשפחה מאוד צבאית, אז היתה אצלם הרבה התגייסות ולחץ, וסביר להניח שהם לא הסתירו ממני מה קורה", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות. "בשנים האחרונות שמתי לב שאם יש לי סיוטים בלילה, הם בדרך כלל קשורים לסכסוך, והם מאוד מפחידים. ניסיתי להבין למה, ואז הבנתי שזה כנראה קשור לטראומה הזו. כנראה שנכנס לי כבר בגיל הצעיר הזה המון לחץ ופחד מהאויבים, שמשפיע עליי בחיי היומיום. אני לא רואה חדשות ולא רואה תכנים שקשורים למלחמות. אפילו את 'פאודה' לא ראיתי".
חשבת לטפל בזה?
"אני חושבת כבר הרבה זמן שיהיה לי מעניין לעשות היפנוזה. זה היה עוזר לי להבין דברים שקשורים לאמא שלי. יש לנו קשר מאוד סימביוטי. גם כשאני לא רוצה לעשות מה שהיא אומרת, בסוף אני עושה את זה".
כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, אהרון היתה ילדה בת תשע, וכבר אז טיפחה חלומות על עולם הבמה - הרבה בהשראת דודה בצלאל אלוני ובת טיפוחיו עפרה חזה. בנעוריה הצטרפה לצעירי תל אביב בתקופת השיא שלה, נשאה על גבה את "כמו תפילה", אחד הקאברים היפים בתולדות המוזיקה המקומית, הגיעה איתם למקום השלישי בקדם אירוויזיון עם השיר "צעירה" ונשארה בעצמה צעירה לנצח.
כשפרסמתי תמונה משותפת של שנינו בתום המפגש עמה, בבית קפה ליד ביתה בצפון תל אביב, התגובות היו מרגשות - "זאת האישה הראשונה שאי פעם הערצתי", "לראשונה בחיי אני מקנא" וגם "איך היא נראית אותו דבר מאז גיל 16?". למי שגדלו בשנות השמונים והתשעים, אהרון היא אלילה על-זמנית. אך חשוב לציין כי הקריירה שלה המשיכה במרץ הרבה אחרי "צעירי תל אביב". השחקנית הופיעה בשלל הצגות בתיאטראות השונים, כיכבה ב"חצי המנשה", הוציאה אלבום בכורה והשתתפה בשלל קלטות לילדים.
בחודשים האחרונים, אהרון מסתובבת עם מופע אופרה בשם "בת הים", המבוסס על "בת הים הקטנה" ומותאם לתלמידי ולתלמידות הגנים, זאת במסגרת התיאטרון הארצי לילדים ולנוער. "הבת היחידה שלי, אביגיל, בת שבע, והיא קצת מפחדת מסרטים, אז זה הסרט היחיד עד כה שראינו ביחד מהתחלה ועד הסוף. עשינו התאמה של העלילה לקהל היעד. בת הים לא רוצה להתחתן עם הנסיך, אלא לשיר עם בני האדם. זה קצת יותר נאיבי".
בשנים האחרונות יש קריאה ביקורתית יותר ויותר של סרטי נסיכות דיסני, ובעיקר הסרט הזה, בו הגיבורה נדרשת לוותר על הקול שלה. היו אפילו שחקניות שאמרו כי לא ירשו לבנות שלהן לצפות בו ושכמותו.
"ב'עוץ לי גוץ לי' שיחקתי 19 שנה וניתחתי אותו לעומק. 'בת הים הקטנה' עוד חדש לי ועוד לא חשבתי עליו בצורה כזו. אנחנו בעידן חשוב, שבו צריך לתת תשומת לב מאוד קפדנית לפרטים, אבל צריך גם לזכור את הנאיביות של הילדים וקצת לשחרר".
"אבל ברור שיהיה לי מה להגיד על נושא כזה. אנחנו בתקופה של שיקום, שבה נשים מרשות לעצמן להשתמש בכל הכישורים שיש להן. זו תקופה של תיקון, כבר אי אפשר להתייחס לאישה פחות בכבוד. כשאני רבה עם הבן זוג שלי, אני תמיד מקפידה לעמוד על שלי כדי שיהיה לבת שלי מודל. חשוב לי שהיא תראה אישה חזקה שעומדת על שלה, ובאמת כבר עכשיו רואים שיש לה אופי חזק".
אמרת שאת לא שומעת חדשות, אבל אני מניח שלא יכולת להתחמק מסיפור הזוועות שהיה השבוע באילת.
"כאימא לילדה, אני שואלת את עצמי מה לעשות. איך אשמור עליה בעתיד? לא אתן לה לצאת? מה כבר אפשר לעשות? אם הייתי מאמינה שיש פתרון קסם, הייתי רצה אליו בזרועות פתוחות. אני חיה פה. אני לא רוצה להיות שייכת למגזר דתי או חרדי, למרות שנפשי ונשמתי קצת כן דתייה, אבל לפעמים אני בכל זאת אומרת לעצמי שאני צריכה להעביר את הילדה לבית ספר דתי, או שאנחנו צריכים לעבור לגבעת שמואל, שזה איזור קצת יותר שמור".
נוסף לפועלה על הבמה, אהרון גם מקריינת ספרים לשירות ICast. רצה הגורל, ובחודש מרץ האחרון נתבקשה לקרוא את "זוהר כמו גן עדן" של סוזן מייסנר בהוצאת מודן, המתרחש על רקע השפעת הספרדית. "יש שם קטע שאמא וילדה בת שש יוצאות למסע מפרך יחד, ואז האמא מתחילה להשתעל ומתה", היא נזכרת. "אני יודעת ששום דבר לא מקרי בחיים, אז כל זה קצת הלחיץ אותי. שאלתי את עצמי למה קיבלתי לקרוא דווקא את הספר הזה, שבגלל הרגישות שלי, בחיים לא הייתי בוחרת לקרוא אותו בעצמי. היו לי חרדות יומיומיות בגללו ובגלל הקורונה. מה יהיה איתי? האם הילדה שלי תגדל? האם זה סוף העולם? האם כולנו נמות ממגפה? קראתי את הספר ונחנקתי".
ואיך צלחת את חצי השנה האחרונה?
"בהתחלה, זו היתה קייטנה ביתית. עשינו לוח, פתחנו מערכת, כתבנו כל יום מה עושים, עשינו ספורט ובנינו שגרת חיים. אני אדם ביתי, אז יכולתי לחיות עם זה בשלום, אבל התגעגעתי לעבודה שלי והיו לי דאגות הישרדותיות. איך מסבירים לעולם שגם תרבות זה חשוב? קשה לבוא למישהו שנלחם על חייו ולשכנע אותו שהוא צריך שירים בשביל הנשמה שלו. זה נשמע מאוד חולמני. ישראל רואה בעצמה מדינה מאוד מתקדמת, אבל לפחות בכל הקשור לתרבות אנחנו עדיין בגישה מאוד מיושנת. משחקי כדורגל יש פעמיים בשבוע, אבל בעולם שלפני הקורונה, בתיאטראות הגדולים יש חמישה אולמות וכולם מלאים ערב אחר ערב. הקהל חי את זה כחלק מהשגרה שלו, אבל בממשלה לא תופסים את זה".
מה הרגשת כשהודיעו על הכוונה לבטל את סל תרבות? ההצגה שלך היא הרי חלק ממנו.
"זה היה מזעזע. שאלתי את עצמי, במי אתם פוגעים? בילדים מהפריפריה? איך יכול להיות שפוגעים בבטן הרכה הזו? אבל הביטול היה סוג של תקלה, ותוך יומיים היא תוקנה. מאוד שמחתי שחבריי השחקנים התגייסו למען העניין".
למרות הקשר החם ביניהם, בימים האחרונים משתדלת אהרון לא לדבר עם דודה בצלאל אלוני. זאת, כמובן, בעקבות שידורה ב-HOT 8 של הסדרה התיעודית "עפרה", שמציגה נרטיב מאוד חריף לגביו. "אני לא מעזה לדבר איתו, כי הסיפור הזה ממש פגע בו", היא אומרת. "אני מראש לא מאמינה לכל השטויות האלה, ואני לא רוצה לראות אותו כועס. האיש בן שמונים, אבל חי חיים טובים. יוצר וכותב ועושה דברים מדהימים. אתה לא מבין איך הוא יצירתי, ועכשיו שוברים את רוחו, פוגעים במפעל חייו. זה עוול ברמה גבוהה.
"מאיפה החוצפה? זה מאוד מכעיס אותי. אתה אומר שמציגים שם את עפרה כבובה על חוט שבצלאל הפעיל? איך מישהו יכול לחשוב שזה הגיוני. היא היתה כל כך שאפתנית. היא למדה אנגלית, הופיעה בכל העולם, התראיינה בכל הרשתות. תחשוב כמה אמביציה צריך בשביל זה. אז להגיד שבצלאל הפעיל אותה כמו מריונטה? הרי תופעה כמו עפרה יכולה להיווצר רק משילוב של שני כוחות חזקים שמתחברים. היא סמכה עליו, אבל היו לה שאיפות משלה. תנו לה למות בשקט, תאירו את היופי שלה. כל כך הרבה דברים יפים היא עשתה".
מה הזיכרון שלך ממנה?
"היה לנו קשר מאוד אוהב. היא קראה לי 'נוני'. אני זוכרת את הקול שלה כשדיברה איתי בטלפון. כל אלבום שלה שיצא, קיבלתי אותו עם חתימה שלה ולמדתי בעל פה. למדתי לשיר דרכה. היא היתה המורה שלי. היא היתה עטרת ראשה של המשפחה. זו היתה זכות להכיר אותה ולגדול בצידה. היא היתה צנועה, ביתית ומשפחתית ומודל מעולה לחיים כמפורסמת. היום הפרסום הוא קצת ריק".
מה שהיה כבר לא יהיה, וגם "כמו תפילה" הוא אירוע חד פעמי בתולדות התרבות הישראלית. החוצפה החיובית, שמעזה לקחת את אחד השירים הגדולים בתולדות הפופ האמריקאי, ומשכילה איכשהו ליצור לו גרסה עברית ראויה; השילוב הנדיר במחוזותינו בין זמרת ומקהלה; הריקוד של אהרון; הטקסט שמערבב בין קודש וחול. כל אלה הופכים את השיר לקלאסיקה מקומית שאין לה מקבילה, לפחות עד הקאבר שנועה קירל אולי תעשה לו יום אחד
"התחברתי לשיר מהרגע הראשון ששמעתי אותו באוזניות וקראתי את הטקסט", משחזרת אהרון. "זה היה מאוד חזק, וזה היה בזמנו משהו שמאוד חיכיתי לו, כי תמיד רציתי להתפרסם ולפרוץ. הרגשתי כמו מנוע של מטוס שעומד ומתחמם. הייתי חמה כל כך וחיכיתי לוואן שלי, ואז הגיע הדבר הזה. 'כמו תפילה' היתה בחירה מאוד מוצלחת, ועמדה מאחוריו נבחרת חלומות של יוצרים ויוצרות".
מתישה אותך הנוסטלגיה לגביו?
"לא, כי אני בעצמי טיפוס נוסטלגי שאוהב להתרפק. גם כשהנוסטלגיה עוקצנית, אני לא לוקחת את זה קשה. מישהי פעם העלתה פוסט על השיר וכתבה 'פלאשבק רע לשנות התשעים'. זה לא פגע בי, כי הבנתי שהזכרתי לה את התקופה, וזו לא היתה תקופה טובה מבחינתה. נפלה בחלקי זכות: דברים שעשיתי כרוכים אצל אנשים בזיכרונות אישיים שלהם, ולפעמים אלה לא זיכרונות טובים, אבל זה לא בגללי".
מדונה חגגה 62 בשבוע שעבר. התרגשת?
"תמיד מאוד החזקתי ממדונה, אהבתי אותה והערצתי אותה, אבל אני קצת מרגישה שהיא לא ממש מוצאת את עצמה. זה קצת עצוב, החיים האלה: אנחנו הולכים ומזדקנים ולא כולנו מצליחים להיות טובים יותר או לדאוג לעתיד שלנו. אבל איזה יפה היא, הא? איך היא נראית טוב".
יש משהו שאת מתחרטת עליו?
"על פליטות פה שלי, שהרסו לי פה ושם, ועל החלטות לא נכונות. עברתי סוכנויות בלי לחשוב ובלי לשקול. הייתי אימפולסיבית, ועל זה אני מתחרטת".
גם סרטים כמעט לא יצא לך לעשות.
"נכון, ומאוד רציתי. אני עדיין רוצה, וחושבת שזה יקרה, בעזרת השם. קולנוע מאוד מתאים לי, וגם טלוויזיה. אני מאוד רוצה. אני מאוד אוהבת את המסך".
באחד מסבבי הבחירות האחרונים הצגת יחד עם שיר גוטליב ב"גב האומה" סקץ' קצר בשם "עשר סיבות שתלאביבים צריכים לצאת ולהצביע". נראה שבקרוב תצטרכי למצוא עוד עשר סיבות.
"זה לא פשוט. לדעתי כמעט חצי מהתלאביבים לא הלכו להצביע. אני מאוד מודאגת. אתה כבר לא מרגיש שהבחירה שלך משפיעה. אתה מרגיש מבוכה ומשחק, כאילו שהכל זה משחק של ילדים בגן שאתה צריך להרגיע אותם. ביבי הזה, שיהיה בריא".