השבוע לפני ארבע שנים סיים החצוצרן הישראלי הבינלאומי אבישי כהן להקליט את אלבומו Cross My Palm with Silver. כהן הקדיש באלבום שני קטעים לשני נושאים פוליטיים שחשובים בעיניו: את הקטע Will I DIe, Miss? Will I Die? הקדיש למצבם של הפליטים בסוריה, ולכיבוש הישראלי שנמשך מעל חמישים שנה הקדיש את "50 Years and Counting". כשיצא האלבום קצת פחות משנה לאחר מכן, שוחח כהן על הנושאים הללו עם כתב העיתון הנפוץ ביותר בספרד, "אל-פאיס". בעקבות הריאיון ולאור העובדה שכהן הוא אחד המוזיקאים הבולטים בתחומו בעולם, פנו אליו נציגי ארגון ה-BDS וביקשו ממנו לא להופיע בפסטיבל מסוים כאות מחאה. "מעולם לא הקשבתי להם וכשהם פנו אליי עניתי להם "Go fuck yourself", אומר כהן בראיון לוואלה! תרבות. "זה לא עניינכם להגיד לי איפה להופיע ואיפה לא להופיע".
הג'אז צמח על בסיס מאבק זכויות של האפרו-אמריקאים לשוויון. נראה שבישראל הג'אז הוא רק מוזיקה. מה דעתך על זה?
"גם במאבק של השחורים בארצות הברית היו כאלה שנקטו עמדה יותר ברורה, והיו כאלה שפחות נקטו עמדה ברורה. לי אישית, אף פעם לא הייתה בעיה עם הבעת הדעות שלי. מעולם לא פחדתי לנקוט עמדה".
מוזיקאים צריכים להביע את מחאתם בתקופה הנוכחית?
"אני חושב שכן, אבל צריך לכבד את זה שכל אחד מביע את המחאה שלו מהמקום האישי שלו. לא לכולם יש את הכוח לעשות כל דבר בכל זמן".
איך נראית המחאה שלך?
"אני הולך לבלפור כל סוף שבוע, אבל בלי טלפון ובלי חצוצרה. אנשים באים עם כלים, תופים וצפצפות. אני פשוט עומד שם בצד. לאחרונה אני פחות נמצא ברשתות החברתיות".
מה את אומר לאמנים שלא מביעים מחאה כלל?
"היה לי פעם ויכוח על זה עם חבר אפרו אמריקאי שדיבר על השחורים ועל המאבק שלהם, אבל תוך כדי השיחה הוא אמר לי שהוא לא תומך במאבק של הקהילה הלהט"בית. אמרתי לו שבעיני אם אתה בעד זכויות אדם, אתה צריך להילחם בשביל כולם. אנחנו צריכים להיות שם בשביל כל המדוכאים".
למרות הקורונה שהתפרצה לחיינו בתחילת השנה, זו הייתה ה-שנה של אבישי כהן. שנה שבה הקליט המוזיקאי שני אלבומים תחת הלייבל האירופי ECM שמהווה אחד מסמלי האיכות של הג'אז העולמי, שני אלבומים שהתווספו לשניים קודמים שהקליט בלייבל היוקרתי. את אלבומיו הקודמים הקליט בלייבל של אחותו, נגנית הקלרינט הבינלאומית ענת כהן. אבל אלו שהקליט השנה הביאו לידי ביטוי את הרבגוניות שלו כמלחין וכמבצע. הרכב הפיוז'ן/רוק/פסיכודלי שלו "ביג וישס", זכה להכרה בינלאומית באמצעות האלבום ולא פחות מכך, אלבום הדואט הנפלא שלו עם חברו הטוב הפסנתרן יונתן אבישי (שמתגורר בצרפת), חשף את הצד הרך, המלודי והמלטף שלו. הקורונה קטעה את סיבוב ההופעות העולמי של שני אלבומי המופת הללו, אבל השיא של השנה הייתה הופעה חד פעמית שלו עם הקאמרטה הישראלית ירושלים וכל ההרכבים שלו על במה אחת בבית האופרה בתל אביב.
איך הרגשת בהופעה?
"לא קלטתי את זה בזמן העבודה, רק בדיעבד אחרי שנגמר הקונצרט הרגשתי שזה היה הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם. זה היה שילוב מושלם של שלושת ההרכבים שלי על במה אחת, עברתי ביניהם בטבעיות כי כולם הם כמו המשפחה שלי".
איך היו התגובות?
"ניגשו אלי אנשים ואמרו שבכו מהתרגשות, חלקם אפילו לא באים מג'אז. היה שם כנראה משהו מיוחד באמת. אני יוצר מוזיקה בשביל לגעת באנשים. וכשאני מצליח לגעת זה אושר גדול".
אז זו הייתה השנה המוצלחת ביותר בקריירה שלך?
"קשה להגיד. אני רואה בכך בעירה איטית. עוד צעד ועוד אחד ועוד אלבום ועוד ריאיון ועוד כתבה ועוד שער ועוד אלבום ועוד תחרות ועוד אלבום ועוד שער ועוד פרויקט ועוד הרכב ועוד תקליט ועוד הרכב. הקריירה שלי היא תמיד עוד שלב ועוד שלב, ולכן לשמחתי כל שנה היא השנה הכי טובה שלי. אבל עכשיו אני באמת במקום הכי טוב שהייתי בו אי פעם. יש את ביג ווישס שהוא הרכב מסוים ויש את רביעיית הג'אז שלי ואת הדואט עם יונתן אבישי, זה מאפשר להראות פנים שונות שלי".
כהן (42) הוציא עד היום 11 אלבומים כמוביל ושיתף פעולה עם אמנים רבים בעשרות אלבומים נוספים. בין היתר ניגן עם החצוצרן רוי הארגרוב, עם הסקסופוניסט מארק טרנר ועם מאסטר הטאבלה זקיר חוסיין. הוא גם היה חבר בסופר גרופ SF Jazz Collective יחד עם ג'ושוע רדמן וניגן בסרטו של רידלי סקוט "אמריקן גנגסטר". משך ארבע שנים רצופות היה כהן "בחירת המבקרים" של מגזין הג'אז הנחשב DownBeat, הוא נבחר ל'אמן הג'אז של השנה" בצרפת ונבחר להתארח בהופעה של רד הוט צ'ילי פפרס בתל אביב. בשנים האחרונות הוא התגורר עם משפחתו בגואה שבהודו, אך בשנה האחרונה, ממש לפני הקורונה, חזר לישראל והפך אותה כבסיס המגורים הקבוע שלו.
איך זה מרגיש לחזור לישראל?
"בפעם קודמת שחזרתי, זה היה מארצות הברית לפני כמעט עשור. פחדתי מהחזרה לפה ולא באתי במטרה להישאר. באתי לארץ עם הפנים החוצה. כשחזרנו מגואה כבר ידעתי שאני לא אסע בקרוב, אין לי רצון יותר לעזוב. בכל מקום יש דברים יותר טובים ופחות טובים. בישראל נדחפים לך לתור, אבל כשאתה תקוע, אלף חברים יציעו לך את הבית שלהם. כשגרתי בניו יורק, אף פעם לא הרגשתי ממש בבית. בהודו למשל, הכל שקט ורגוע וטוב, אבל לפני טיסה, פקיד בשדה תעופה יכול לא להודיע לך שאתה לא יכול להעלות את החצוצרה למטוס, כי היא ממתכת ולא משנה מה אני אגיד לו. אז כל מקום עם הטוב והרע שלו. טוב לי מאוד בישראל".
כמי שנהג להופיע כמעט שישה חודשים בשנה, אבישי כהן מוצא בתקופת הקורונה ברכה. "זה בא לי כמו מתנה משמיים. סופסוף אפשר לעצור, פתאום זה ממש בסדר להיות בבית ולהשקות עציצים. לא לנסוע לשדה תעופה, לא לארוז ולא להיות בלחץ. כבר 20 שנה שאני לא מפסיק לזוז". עם החזרה לארץ וההופעות שלו כאן, יותר ויותר אנשים מזהים אותו ברחוב. "זה נחמד" הוא אומר. "זה גם מזל שאני לא באמת מפורסם, כי אחרת זה היה זוועה. התחושה של להיות אנונימי לא פחות נעימה. חלק מאוהבי מוזיקה מכירים ומזהים אותי ואלו שלא לא, וזה גם די נח".
בשש השנים האחרונות הוא משמש כמנהל האומנותי של פסטיבל הג'אז הבינלאומי בירושלים מבית היוצר של פסטיבל ישראל בשיתוף עם הצוללת הצהובה ומוזיאון ישראל, שייפתח ב-8 בספטמבר. לצד שאר עיסוקיו, הוא מאוד אוהב את העבודה על הפסטיבל. "פסטיבל הג'אז השנה מאחד כוחות עם פסטיבל ישראל", מסביר כהן. "יש לנו משבצת משותפת בפסטיבל הזה, ובעצם שני הדברים האלה קורים במקביל".
במה אתם מתמקדים השנה בפסטיבל?
"עבדתי עם תמיר מוסקט וביחד בחרנו אמנים שמתכתבים עם הנושא של משפחה. זה בא מתוך הקורונה ומתוך ההתכנסות פנימה בבית, כל החודשים האחרונים. ניסינו לבדוק ולשאול את עצמנו מה זו משפחה. הבאנו לפסטיבל את המשפחה, בטקסטים או באמנים עצמם שהם משפחות שמנגנות. מבחינת הג'אז, יש לקהל הזדמנות נהדרת וכמעט חד פעמית לראות ולשמוע את הישראלים שלנו שהגיעו מארה"ב: יש לנו את GTO (גדי להבי טל משיח ועופרי נחמיה) שכל אחד הוא יציאה מטורפת, יש את נגן המפוחית רוני איתן שנמצא בדרך כלל בסן פרנסיסקו, יש את מיראז' של עדן לדין, את תום אורן ואת עומרי מור. אנחנו גם עושים מחווה לאחד מהמוזיקאים שהשפיעו מאוד על הג'אז הישראלי, עמית גולן, שנפטר לפני קצת פחות מעשר שנים. מאוד אהבתי אותו ולמדתי ממנו".