בעולם שלפני הקורונה, לאס וגאס היתה ממלכת החלומות והאורות, שנצצו כמעט בלי הפסקה. אך בשוליים שלה, כמו כמעט בכל עיר אמריקאית, פעלו גם מקומות זוהרים הרבה פחות: ברים עתיקי יומין, פשוטים ואפלוליים, שבחללים הקטנים שלהם מתקבצים מי שאין להם הרבה בחיים חוץ מן הטיפה המרה, העוזרת להם להתחבר לשכמותם ולו ללילה אחד.
פאב שכזה עומד במרכז "הסיבוב האחרון", סרטם התיעודי של האחים ביל וטרנר רוס, המתעד את ההתרחשויות בו בלילה האחרון לקיומו, לפני שינעל את דלתותיו בפעם האחרונה. אלא שהצילומים לא התקיימו בלאס וגאס, אלא בניו אורלינס, והטיפוסים שמתועדים בתוכו לא הגיעו אליו במקרה, אלא לוהקו בידיהם בקפידה. מצד אחר, הכל צולם בזמן אמת, והדיאלוגים אינם מתוסרטים, אלא התפתחו באופן אורגני. אז האם בכל זאת יש להגדיר את הסרט הזה כיצירה דוקומנטרית? שאלה טובה ואולי פילוסופית, המעידה על הגבולות ההולכים ומתרחבים של סגנון העשייה הזה בימינו.
מה שבטוח - אצלנו, הסרט יערוך את הבכורה המקומית שלו במסגרת פסטיבל דוקאביב, שיוצא היום לדרך במתכונת וירטואלית. זאת, אחרי שאת הפרמיירה העולמית שלו ערך במסגרת פסטיבל סאנדנס בינואר האחרון ואת זו האירופאית חודש לאחר מכן, בפסטיבל ברלין, שם גם פגשתי את האחים רוס לריאיון.
השניים מספרים כי הזיקה שלהם לפאבים מסוג זה שמונצח בסרט התחילה בילדותם, כשסבא שלהם היה לוקח אותם לבר באוהיו שבו הבינו איזו תחושה של קהילתיות יש במקומות האלה. בבגרותם, המשיכו להימשך לברים אפלוליים, בעיקר אלה שבווגאס. "העיר הזו נתפסת אצלנו כמעין אואזיס, מקום של ספקטקל ואסקפיזם. כמו שאומרים - 'מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס'", הם מסבירים בריאיון לוואלה תרבות. "אבל בצידם, יש אנשים שלא מחפשים נופש וספקטקל, אלא לבלות את החיים שלהם בחלל חשוך. למה הם עושים את זה? זו השאלה שעניין אותנו לחקור".
כיוון שהברים בווגאס הם כבר לא מה שהיה פעם, החליטו השניים לערוך את הצילומים בפאב הסמוך למקום מגוריהם בניו אורלינס, שבעזרת כמה שפצורים קלים, נראה בדיוק כמו מה שחיפשו. לאחר שפתרו את הבעיה הזו, נותרו שתי בעיות אחרות - להסביר למפיקים מה הם רוצים, ולהשיג מימון. "הדיור שלנו בסאנדנס עלה לנו יותר ממה שהשגנו לתקציב ההפקה של הסרט", הם צוחקים.
האתגר הכי גדול, לדבריהם, היה הליהוק, והם ביקרו בשלל ברים ונפגשו עם מאות אנשים עד שמצאו את "האלכימיה המתאימה", כהגדרתם. כך, מתאפשר להם לפרוש בפנינו גלריה רחבה של דמויות, מהסוג שהיינו אולי מצפים לפגוש במקומות כאלה: חייל משוחרר שהממשלה הזניחה, שחקן כושל שזוכה לתהילה אך ורק במתחם הפאב, אישה בת שישים שמתגאה לחשוף את שדיה בפני הנוכחים ועוד שלל טיפוסים שבעיני היוצרים, מרכיבים פסיפס של "אמריקה האמיתית".
הסרט מציג קולות שלא נהוג לראות על המסכים בארצות הברית. האם זה היה בניסיון להבין את אמריקה של טראמפ?
"לחלוטין. התחלנו לצלם את הסרט יום לאחר הבחירות, בניסיון להבין מה קרה. כשטראמפ נבחר, הרבה אנשים היו בהלם, הם בכלל לא חשבו שזו אפשרות. אבל אם היית יוצא מהבועה הליברלית של ניו יורק או לוס אנג'לס, והולך לברים בווגאס או בניו אורלינס ומדבר עם אנשים, היית מבין מה הולך לקרות. המעגלים שהזינו את התקשורת יצרו את הרושם שלטראמפ אין סיכוי, לכן היה לנו חשוב לייצור כאן חלל שבו אנשים אמיתיים מנהלים שיח אמיתי".
אתם דוחסים כאן כמה דמויות לאותו חלל במשך זמן ממושך, אז אפשר לראות בסרט שלכם מעין גרסה אלכוהוליסטית ופיוטית ל"האח הגדול" וכדומה. מהי לדעתכם ההשפעה של הריאליטי על אמריקה?
"ההשפעה קיימת, והיא מזוויעה. יש לנו נשיא מעולמות הריאליטי. כשהאחים לומייר המציאו את הקולנוע, הקהל היה סקרן לגבי המצלמה אבל לא מודע לכוח שלה. היום, אנשים סופר-מודעים לכך ולמה שהיא יכולה לעשות. הם יודעים שכל אחד יכול להיות כוכב ושטיפוח תדמית היא אמנות בפני עצמה".
מה המקום של אלכוהול בחברה האמריקאית?
"כמובן שיש לו יתרונות ויש לו חסרונות. אלכוהול הוא כמו דת או ספורט, או כל דבר אחר שמאחד אותנו כקהילה. מערכת היחסים שלך עם אלכוהול יכולה להיות קצרת טווח: אתה נכנס למקום כלשהו כדי לשתות, להירגע, לעשות משהו עם עוד אנשים. מנגד, יש גם אנשים שיש להם מערכות יחסים ארוכות טווח עם אלכוהול, וזה מסובך יותר".
אגב, במצטבר, כמה אלכוהול נשפך במהלך צילומי הסרט?
"הו, הרבה מאוד, זה לא בכמויות שאפשר לאמוד".
הצפייה בסרט שלכם הזכירה לי את "חופשי על הבר", בעיני אחת הסדרות היפות אי פעם.
"לא ראינו אותה בזמן אמת, אנחנו צעירים מדי בשביל זה, אבל צפינו בה כרפרנס לסרט ואנחנו מסכימים איתך - זו אחת מעבודות האמנות הכי יפות שיש. הלוואי שהיינו יכולים לחזור עכשיו למלון ולצפות בה".
האחים רוס פועלים יחדיו מאז תחילת העשור הקודם ויצרו כבר כמה וכמה סרטים מאתגרים ומוערכים. "הסיבוב האחרון" מתהדר במקור בשם פיוטי יותר, "Bloody Nose, Empty Pockets" וזיכה אותם בתהודה הגדולה עד כה בקריירה שלהם. כשאני שואל עד כמה התוצאה הסופית דומה או שונה לחזון הראשוני שלהם, הם עונים - "זו שאלה טובה. לא היה לנו תסריט. היה לנו מסמך בו כתוב מי מצטלם ומה אנחנו מחפשים, אבל מה שחיפשנו זה תוצאות לא צפויות", הם אומרים. "הדינמיקה התפתחה באופן טבעי, והדיאלוגים בין הדמויות היו מפתיעים. זה תמיד מפתיע ומסעיר כשמישהו מחליט לחלוק את הרגשות שלו עם אחרים".
איך בניתם את הסגנון של הסרט?
"אנחנו לא שמים את המצלמה ונועלים אותה במקום אחד, אלא משתמשים במצלמת יד, מחפשים את הרגע ובונים את השפה שלה תוך כדי תנועה".
הפסקול שמתנגן מתוך מכונת הלהיטים בפאב קצת מפתיע. לא ציפיתי לספייס גירלז במקום כזה.
"גם במקרה זה, לא התערבנו. האנשים בפאב בחרו מתוך מה שהיה במכונה. הם עיצבו את העולם שרצו להיות בתוכו. לגבי הספייס גירלז, אני יכול להגיד לך שאתמול היינו בפאב כזה בברלין, ומה השמיעו בו? פאקינג ספייס גירלז. זה משהו שקורה מדי פעם, כנראה. לא מה שהייתי בוחר בעצמי, אבל זה קורה".
כשאתם מתבקשים למלא פרטים טכניים על הסרט בטפסים למיניהם, איך אתם מגדירים אותו? אפשר לקרוא לו סרט תיעודי?
"הלוואי שלא היינו צריכים להתעסק בהגדרות הללו. מבחינתנו, זה לא משנה, אנחנו עושים את הסרט שלנו בלי לחשוב אם הוא דוקו או לא. אבל לאחר מכן, הצורה שבה ממסגרים אותו משנה את השיח כלפיו, וזה כבר לא תלוי בנו".
מה הלקח הכי חשוב שלמדתם מן העשייה של הסרט?
"שצריך להקשיב אחד לשני. אלה זמנים מבלבלים, בטח לאמריקנים, וזה היה קתרזיס מבחינתנו לשבת בחברותא, להקשיב ולחשוב מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים".
לצפייה בסרט, בקרו בלינק הבא.