לא פשוטים הם חייו של צופה ריאליטי בישראל. "על מה אתה מדבר?", בטח תגידו. "המסך הישראלי נע על הציר שבין 'הישרדות', תחרויות שירה וריאליטי אוכל מתחלף", ובזה אתם לא טועים. אבל לא ההיצע הוא מה שהופך את חייו של חובב הריאליטי למתישים, אלא התוכן של אותן תכניות או נכון יותר - מה שערוצי הברודקאסט עושים עם התוכן הזה. אז לא, גם אם יש לכם פורמט מקסים כמו "המטבח המנצח MKR" ובו 15 צמדים מתחרים זה בזה על הזכות להיות המסעדנים הבאים של ישראל, אין סיכוי שנוכל ליהנות ממנו במשך שלושה ימים בשבוע לאורך כמעט שלושה חודשים (ובבקשה אל תבקשו ממני להתייחס אל 'הישרדות', גם לסבלנות שלי יש גבול). אם כך, גמר "המטבח המנצח" שחלקו השני שודר אתמול בקשת 12 ובו זכו אבי פרץ וליאור חפצדי, היה בעיקר אנחת רווחה וזעקת "יש, זה נגמר".
זה חבל במיוחד, כי במיוחד העונה היו ל"מטבח המנצח" את כל החומרים להיות ממתק הריאליטי שיעביר לנו חודש-חודשיים של כיף בזמן הקורונה. בזמן שבילוי במסעדות שף הפך לחוויה רחוקה, כתוצאה משילוב של מצוקה בריאותית ומצוקה כלכלית, "המטבח" איפשרה לנו לברוח למגוון עצום של מסעדות בכל פינות הארץ, לפחות לכמה שעות שבוע. מהאוכל התאילנדי העממי של כוכי והדר, לאוכל התאילנדי ה'פלצני' של נדב ודניאל, עד לאוכל ה'אייל שני' (שף שהפך לסגנון בישול) של ירדן ואושרי וכמובן אל מטבח הירושלמי של אבי וליאור. לא משנה מה אתם אוהבים לאכול, תוכלו למצוא את זה כאן.
יותר מהכול, וכפי שכתבתי עוד בתחילת העונה, הג'וקר של "המטבח" היה רותי ברודו, לא רק שופטת הריאליטי הטובה בישראל אלא אחת הדמויות המעניינות, מעוררות האמפתיה והאותנטיות ביותר על המסך. חיים כהן, כנראה השף בעל הניסיון הטלוויזיוני הרב ביותר בישראל, עשה גם הוא עבודה טובה אבל נדמה שברודו, מלבד היותה מסעדנית נבונה, פשוט קורצה מהחומר ממנו עשויים סטארים. גם במשדר הגמר, שפוצל ללא שום סיבה מוצדקת לשני חלקים, הביקורות שלה על האוכל הצליחו להיות מעניינות ואפילו משעשעות לעיתים אך יותר מהכול - לא משנה כמה חם נהיה במטבח, על ברודו לא נראתה טיפת זיעה אחת.
אל תאמינו לכתבות באתרים, מאבק הטיטאנים בין "הישרדות" של רשת 13 ו"המטבח המנצח" של קשת 12, לא מעניין אף אחד מצופי הטלוויזיה, הוא מעסיק את חברי הדירקטוריון של הערוצים וכמה כתבי טלוויזיה (כמוני למשל). ובכל זאת, הרוח של התחרות האדירה מכיוון רחוב הברזל, הורגשה בפרקים האחרונים של "המטבח" שנערכו ופוצלו ללא שום הצדקה והוציאו מהתכניות את המומנטום החיובי שהייתה בו. ושוב, ההפסד כולו שלנו הצופים.
בהתאם לאווירת מלחמת העדות של "הישרדות", משדר הגמר שווק לנו כסמי-מלחמת אחים, מצד אחד המטבח התל אביבי של ירדן ואושרי ומן הצד השני - המטבח הירושלמי של אבי וליאור, זה שמבוסס על האוכל הביתי ממדינות צפון אפריקה. הקידום הזה לא עבד כי במהותה "המטבח המנצח" לא שם. מדובר בריאליטי אוכל נטו עם קצת ביקורת אכזרית, משהו בין "מאסטר שף" ל"בואו לאכול איתי". עוד בגרסת המקור, זאת שעלתה באוסטרליה לפני כעשור תחת השם "My Kitchen Rules", היה מדובר בתכנית סחית למדי בה מסעדנים חובבים בעלי תשוקה רבה להצליח בתחום, יוצאים לבקר את היריבים שלהם. לא יותר ולא פחות.
אבל כשאין לך ביצת זהב סוחטת רייטינג כמו "הישרדות" ואתה מחפש מוצר לא יקר במיוחד שיתחרה בה, גם על "המטבח המנצח" הולבשו שלל אג'נדות שניסו להפוך אותה למסחטת דמעות. כאשר יש דמויות משעשעות כמו כוכי בעלת האותיות הגרוניות הכי מעלפות במזרח התיכון והלשון המושחזת ("יש לזה טעם של אקונומיקה" היא ביקורת שתיזכר) או שמעון מלא התמימות מצמד הנגדים, זה יכול להרגיש כמו פאן אבל רק לרגעים בודדים. בסופו של יום מה שקובע הוא האוכל וארבעת הזוגות שהגיעו לגמר (לפי המיקום הסופי) - אבי וליאור, ירדן ואושרי, נדב ודניאל ועדיאל ושלומי, הם טבחים מצוינים אך לא כוכבי ריאליטי שיכולים לנצח את מלחמת הג'ורות של ישראל אוגלבו ואסי בוזגלו. הם גם לא אמורים.
עד לפני מספר שנים היה ניתן להאמין לאנשי הטלוויזיה שציטטו את ביל גייטס ואמרו ש"התוכן הוא המלך". לא משנה אם חשבתם ש"הכוכב הבא", "האח הגדול" או "המירוץ למיליון" הן תכניות ירודות, אפשר היה לצפות בהן ולדעת שהאנשים שיצרו אותם עושים הכול כדי לעשות את הטלוויזיה הכי מבדרת שהם יודעים. בעונת הקיץ האחרונה נדמה שהתוכן נדחק הרחק לאחור, איפשהו מתחת לקרב על נקודות רייטינג ולמלחמה על נתח הפרסום, הוא כבר לא מלך אולי ליצן חצר. וזה לא מפתיע. השנה יותר מאי-פעם אפשר לומר שהצופה הישראלי הוא קהל שבוי, טיסות לחו"ל נראות כמו חלום רחוק ואפילו יציאה מהבית היא לא כזה עניין פשוט. אז תצפו בשלושים פרקים של ריאליטי ותגידו תודה. אם לא טעים לכם נגיש בדיוק את אותה המנה גם בשנה הבאה.
אם להשתמש באנלוגיה המתבקשת מכולם, הטבחים שיצרו את העונה השנייה של "המטבח המנצח" קיבלו את חומרי הגלם הטובים ביותר ויצרו מהם מנה יפה אך חסרת טעם, בעיקר כי היא עמדה המון זמן על השיש. כנראה שמה שהיה חסר להם זה קצת יותר תשוקה.