לפסטיבל קולנוע חוקים משלו. למשל: תמיד יוקרן בו סרט שיציג באופן מאתגר רגע מטלטל שיהפוך לשיחת היום. בפסטיבל ונציה הנוכחי, הסרט הזה הוא "Pieces of a Woman", סרטו דובר האנגלית הראשון של הקולנוען ההונגרי המוערך קורנל מונדרוצ'ו, והרגע המדובר הוא למעשה 28 דקות אינטנסיביות, נטולות עריכה, המתארות לידה ביתית שמשתבשת. לאחר מכן, מגיעה שעה וחצי נוספת, המתארת כיצד האישה שהיתה בהיריון מנסה יחד עם בן זוגה להתמודד עם השלכות האירוע.
את בן הזוג מגלם שייה לבוף, ואת האישה ונסה קירבי, השחקנית הבריטית שפרצה כנסיכה מרגרט ב"הכתר", וכיכבה גם ב"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" ו"מהיר ועצבני: הובס ושואו", וכאן עושה את תפקידה הטוב ביותר עד כה, ולמעשה מפגינה את אחת מתצוגות המשחק המרשימות שנראו על המסך הגדול לאחרונה. כל זה מחזק את מעמדה של הבריטית כאחת השחקניות המשובחות שפועלות כרגע, וגם מסמן אותה כפייבוריטית לזכייה בפרס בטקס הפרסים של הפסטיבל, שיתקיים ביום שבת.
זה תפקיד קשוח ואמוציונלי, וכך היה גם הריאיון שלי עם קירבי, שהתקיים אתמול במלון ונציאני יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים מאירופה. במהלך השיחה, התרחש משהו שמעולם לא קרה לי במעמדים שכאלה, ולדבריה גם מעולם לא קרה לה - היא התחילה להתייפח.
"הצילומים של סצינת הלידה היו לי מאוד קשים, מן הסתם", היא סיפרה. "צילמנו אותה כמה פעמים, תמיד בטייק אחד, ובאחת הפעמים לא הצלחתי להתאושש, ובכיתי במשך עשר דקות. כשחקנית, את צריכה להאמין במה שאת מגלמת, עד כדי כך שהגוף שלך לא יודע את ההבדל, והרגשתי שאיבדתי את התינוק שלי עצמי".
"הייתי מאוד לחוצה מן ההקרנה אתמול. התפקיד הזה חשוף ופגיע יותר מכל דבר שאי פעם עשיתי. היה לי כל כך אכפת מהדמות...אני בדרך כלל לא מתרגשת ככה, זה אף פעם לא קרה לי בריאיון...היה לי מאוד אכפת...מצטערת...זה מפתיע אותי שאני מגיבה ככה".
בשלב זה, קירבי פורצת בבכי, וברוחה של הופעתה בסרט, עושה זאת באופן אצילי ומלא אמפטיה, עד כדי כך שאין בחדר אווירה של אי-נוחות, אלא של אינטימיות מרגשת ואותנטית. כיאה לכך שהסרט נקרא "Pieces of a Woman", הבריטית אוספת את עצמה מיידית וממשיכה לדבר - "לצורך התחקיר נפגשתי עם הרבה נשים שאיבדו תינוקות. ביליתי איתן הרבה זמן והיה לי מאוד אכפת מהסיפורים שלהן. הרגשתי אחריות כלפיהן, כי הן חלקו איתי כל כך הרבה והרגשתי שאני נושאת את זה עימי".
בהמשך הריאיון, שנפרסם אותו במלואו כשהסרט יוקרן בישראל, ממשיכה קירבי להתגלות כאחת השחקניות הנעימות והמקסימות שאי פעם פגשתי. דיברנו כמובן גם על תפקיד הפריצה שלה - "'הכתר' היה מתנה בשבילי", היא אומרת. "לגלם מישהי עם עוצמות שבחיים האישיים שלי לא הייתי מגיעה אליהן, אבל שמצד אחר יש בה גם פגיעות ושברירות. כשצילמנו את הסדרה, לא ידענו אם מישהו בכלל יצפה בה וזה לא שינה לנו, כי כל כך נהנינו מן העשייה. אלה היו זמנים מאושרים. כשצילמנו את העונה השנייה וקלייר פוי הגיעה לצילומים עם גלובוס הזהב בו זכתה על הופעתה בה, שאלנו את עצמנו 'מה לעזאזל'?. זה היה מוזר, כי בנינו לעצמנו מעין משפחה קטנה ואף אחד לא ציפה לכזו הצלחה. החברה הכי טובה שלי היא אליזבת דביקי, שלוהקה זה עתה לגלם את הנסיכה דיאנה בעונות החדשות של הסדרה, ואני מתרגשת".
איך חצי השנה האחרונה עברה עלייך?
"היא גרמה לי לחשוב הרבה. זה היה תהליך קשה בעיניי, אבל עמוק, וראיתי המון סרטים".
שחקנית בריטית נוספת המככבת בפסטיבל היא רומולה גראי, מי שבעבר היתה מועמדת לגלובוס הזהב על הופעותיה בסדרות "אמה" ו"השעה", ושיחקה גם בסרטים "כפרה" ו"סופרג'יסטיות", וכאן מככבת ב"מיס מרקס", דרמה ביוגרפית השוברת את כללי הז'אנר כדי להציג את סיפורה של אלינור מרקס, בתו של קרל מרקס, שהיתה בעצמה פעילה סוציאליסטית ופמיניסטית שריסקה את הכללים בשלהי המאה ה-19 והקדימה את זמנה.
גם גראי מתגלה כאשת שיח מרתקת, וגם את הריאיון איתה נפרסם במלואו עם הקרנת הסרט בישראל. בינתיים, נתמקד בציטוטים האקטואליים ביותר, בראשם אלה המתייחסים לעובדה הפלאית שהפסטיבל הזה בכלל מתקיים.
"יש לי ילדים קטנים, ולא הייתי באה לכאן אילולא ידעתי עד כמה לוקחים פה ברצינות את המצב הבריאותי - והם מאוד רציניים", היא אומרת. "מנהלי הפסטיבל מבינים שיש רק דרך אחת לעשות אותו: עם בדיקות חום בכניסה לכל מקום, עם מסיכות, עם ריחוק חברתי. הם מאוד מקפידים ואני מוקירת תודה שהתעקשו לעשות את הפסטיבל למרות הכל".
"תעשיית הקולנוע גם ככה נמצאת בסכנה בעקבות הסטרימינג, והקורונה הפכה את הסכנה לגדולה עוד יותר. הבנתי שיש אפשרות ריאלית שהילדים שלי יגדלו, ופשוט לעולם לא ימצאו את עצמם יושבים בבתי קולנוע, כי לא יהיו כאלה. יצרתי השנה את 'Amulet' הסרט הראשון שלי כבמאית. הוא אמור לצאת למסכים בנובמבר, ואני לא יודעת אם יהיה מי שיילך לראות אותו. אני בטוחה שהיה כאן סיכון כלכלי עצום, כי אי אפשר היה לדעת אם מישהו יטרח לבוא לפסטיבל או לא, ואני מאוד מעריכה את המסירות שבה הוציאו אותו לפועל".
איך חווית את תקופת הקורונה?
"הדבר הקשה בלהיות שחקן זה לדעת שאחרים עובדים ואתה לא. בתקופה הזו, כולנו לא עבדנו. היה בזה משהו משחרר, אבל גם מאוד מדאיג. זו דאגה קיומית: אני דואגת לפרנסה שלי ושל אחרים. אמנות התיאטרון עלולה להיעלם. אנחנו עומדים בפני הכחדה אפשרית של העולם שהכרנו".
"בתקופה שבה היו מגבלות תנועה, ישבתי בבית עם הבן זוג שלי ועשינו בית ספר לילדים. אף אחד לא נהנה מזה במיוחד, אז היינו רבים מי מקבל פטור כדי ללכת לעבוד בחדר העבודה, מה שהגביר את המוטיבציה שלנו לפעול וליצור".
את "מיס מרקס" ביימה סוזנה ניקיארלי, אחת מן הקולנועניות הרבות שמשתתפות בתחרות הרשמית. באופן יחסי, יש השנה בוונציה יותר סרטים שביימו נשים מתמיד, כולל הפייבוריט לאריה הזהב - "Nomadland" של קלואי ז'או. "כשהתחיל ה-MeToo אמרתי לעצמי 'יאללה יאללה, עוד חמישה ימים של סיקור לפמיניזם ואז זה ייעלם', אבל להפתעתי, דברים משתנים באמת", אומרת השחקנית. "בסרט שעשיתי, דרשתי שחמישים אחוז מהצוות יהיו נשים - ובקשתי נענתה. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה טוב להיות אישה בתעשייה הזו. זה משהו שחיכינו לו הרבה זמן. עוד כמה שנים של מאמץ, והשיוויון המגדרי אולי כבר יתקבל כטבעי, אבל אולי אני גם אופטימית מדי".
לאור הנסיבות ובניגוד מוחלט למגמה בשנים קודמות, כמעט ואין השנה בפסטיבל אורחים ואורחות מהוליווד. אחת מיוצאות הדופן היא ג'יה קופולה, נצר למשפחת מלוכה הוליוודית וקולנוענית מוערכת בזכות עצמה, שהציגה כאן את סרטה השני, "מיינסטרים", המעביר ביקורת על עידן הרשתות החברתיות דרך סיפורם של צעירה וצעיר שהופכים למשפיעני רשת, וכמובן שההשפעה שלהם הופכת לרעה.
מגלמים אותם מאיה הוק, גם היא בת של (אומה ת'ורמן ואית'ן הוק), שהפכה בצדק לאחד השמות החמים בהוליווד, ובצידה אנדרו גרפילד הבלתי נסבל, שהופעתו כאן קשה מנשוא.
"יש לי דרכון איטלקי והפסטיבל עזר לי", מסבירה קופולה כיצד חמקה מארצות הברית וחצתה את גבולות איטליה. "גם כך, הייתי צריכה לעשות הרבה בדיקות ונשארתי בבידוד בארצות הברית למשך הרבה זמן עד שטסתי לפה".
איך היה לראות כאן את הסרט?
"בדרך כלל, אני לא צופה בסרטים שלי בפסטיבלים. הרי ראיתי אותם כל כך הרבה פעמים, אז אני לא רוצה לצפות בהם שוב ולזהות את כל הפגמים. הפעם, נשארתי בהקרנה כי זו היתה חוויה מיוחדת. להיות מסוגלת להקרין את הסרט בפני אנשים ולחלוק אותו איתם - זה היה מאוד משמעותי מבחינתי. מאוד הערכתי את העובדה שכל כך הרבה אנשים טרחו לבוא להקרנה ולהיות עם מסיכות כל הזמן. כולנו חברנו יחד כדי להחזיק את אמנות הקולנוע מעל המים".
את יכולה לדמיין עולם בלי קולנוע?
לא. אני לא יכולה לדמיין עולם בלי סיפורים".