איטליה הייתה אחת המדינות שסבלו מן הקורונה בצורה הקשה ביותר. המגיפה התפרצה במדינה בתחילת מרץ, לפני שהגיעה לשאר המדינות באירופה. 35 אלף איש הלכו לעולמם והחיים שותקו לחלוטין. והנה, חצי שנה לאחר מכן והאיטלקים שוב על הרגליים. למרות התפרצות מחודשת בשבועות האחרונים, המצב בסך הכל בשליטה והחיים חוזרים לסוג של שגרה חדשה. בהמשך לכך, גם פסטיבל ונציה יצא לדרך, והפך לפסטיבל הקולנוע הגדול הראשון שמתקיים במתכונת פיזית מאז שהנגיף נכנס לחיינו.
בשדה התעופה ברומא, בדרך לטיסת ההמשך שהובילה אותי לפסטיבל, אפשר היה להתרשם איך זה קרה. ההוראות ברורות והאכיפה מנומסת אך החלטית. הדיילת לא מרוצה מאופי המסיכה שלי ולא מאפשרת עלייה למטוס עד שאני לא מחליף אותה למסיכה היחידה שעומדת בתקן של אל איטליה. כל הנוסעים כמובן מקפידים שהיא תהיה מעל האף, שומרים על ריחוק חברתי ומחטאים את הידיים. הדרך כוללת מילוי של אינספור טפסים, עד כדי כך שלמחרת הטיסה אני חולם בלילה שאני צריך למלא טופס על כל הסרטים שראיתי. זה מעיק, כמובן, אבל מתרגלים. התרגלנו לכך שלא מעשנים בטיסות ולהקשחת סידורי האבטחה, וכנראה נתרגל גם לזה.
גם בפסטיבל, מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה. הסדרנים מסתובבים במהלך ההקרנה ומקפידים שכולם עם המסיכות. גם במהלך הראיונות יש ללבוש אותן, מה שמוביל לכך שבני או בנות השיח שלך לפעמים לא מבינים מה ששאלת. תמו הימים הבלתי אמצעיים: חומה בצורה מפרידה בין רחובות העיר לשטיח האדום, שיהיה כמה שפחות ערבוב חברתי. בהמשך לכך גם התורים הצטמצמו. בעבר יכולת לנדוד ספונטנית בין סרטים. לשמוע ממישהו שיש משהו טוב וללכת לחפש את מזלך; לצאת באמצע ממשהו אחד ולחפש משהו אחר. היום תשכח מזה: את כל הכרטיסים צריך להזמין 72 שעות מראש, ויש רישום ממוחשב של איפה כל אחד ישב וליד מי, כדי שאם יתגלה כאן אורח חיובי לקורונה אפשר יהיה לעצור את שרשרת ההדבקה.
בתחילה, המחשבה שאפשר יהיה להפעיל אופרציה כל כך מסובכת באחד מפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם נשמעה מופרכת - אבל עובדה שזה עובד. האולמות כאן מלאים, גם עם מרווח בין כיסא אחד למשנהו, וקשה היה שלא להתרגש למראה של אולם קולנוע גדוש במדינה שעד לא מזמן סבלה כל כך קשה, אבל כעת מוכיחה לנו איך אפשר להמשיך בחיים. מקובל לזלזל באיטלקים, אבל יש לנו הרבה מה ללמוד מהם.
הכללים המחמירים עלולים לתת תחושה של מבצע צבאי, אבל האווירה פה בכלל לא כזו. היא רגועה, בלי חרדה באוויר ובלי מתחים בין הנוכחים, ולעתים כל כך שגרתית וחסרת דרמות עד שהיא אף משעממת.
בחיי הייתי עד לשני שינויים קיצוניים בהתנהלות של פסטיבלי קולנוע. אפקט הקורונה היה השינוי השני. הראשון היה באמצע העשור הקודם, כשבעקבות הפיגועים של דעא"ש וההתראות הממוקדות, ולאחר עשרות שנים שבהם האבטחה הייתה מינורית בלבד, התחילו בפסטיבל קאן לאכוף כללי ביטחון מחמירים מהסוג שאפילו בישראל אין. אז, הייתה אווירה של פאניקה ושל היסטריה אמיתית, והתפשטה באוויר תחושה שבכל רגע יכול לקרות משהו נוראי.
בוונציה, תודה לאל, אין התחושות האלה - אבל כל זה נאמר בערבון מוגבל ובלי רצון לפתוח פה לשטן, שהרי בכל רגע עלול המצב להשתנות. אלפי אנשים עוברים ויעברו כאן בימים הקרובים. מה יעשה הפסטיבל אם יתגלה הבוקר שהיו עשרה חולי קורונה בעשר הקרנות שונות? כיוון שעולם הקולנוע מעולם לא עמד מול מצב שכזה, השאלה פתוחה לחלוטין.
גם בלי תרחישים אפוקליפטיים, ואף שהעסק מתקתק, כמובן שזה לא אותו דבר. אם בשנים האחרונות הציגו בוונציה הקרנות בכורות עולמיות של להיטים הוליוודיים כמו "לה לה לנד", "המועדפת" ו"ג'וקר", ובזכות שיתוף הפעולה עם נטפליקס התהדרו גם ב"רומא" וב"סיפור נישואים", הרי שהשנה שירות הסטרימינג הדיר את רגליו מהפסטיבל, וכך גם שאר האולפנים ההוליוודיים. כמעט ואין פה כוכבים וכוכבות, וגם יש פחות מי שיראיינו אותם. היחצנים הבינלאומיים שאיתם דיברתי העידו כי רק חצי מכמות העיתונאים הרגילה הגיעה לוונציה. בולטים בהעדרם כתבים ותיקים, שמסקרים את הפסטיבל ברצף מזה שלושה עשורים - אך השנה לא הגיעו כי הם בקבוצת סיכון.
האפליה קשורה לא רק בגילאים, אלא גם בטריטוריות. חבריי הברזילאים, המייצגים את אחד משווקי הקולנוע הגדולים בעולם, מנועים מלהגיע. ישראלים שכמותי יכולים להיכנס לאיטליה, אבל להישאר בה 120 שעות לכל היותר - כשליש מכמות הזמן הרגילה שלי בפסטיבל.
נוסף לכך, כל מי שמגיע משטחה של מדינה בעייתית, וישראל כמובן כלולה בקטגוריה, נדרש לבצע בדיקת קורונה נוספת מיד עם הגיעו לוונציה. לפני שישה חודשים וחצי, כשחזרתי מפסטיבל הקולנוע של ברלין, לא שיערתי בנפשי כי הנסיעה הבאה שכזו תהיה כרוכה במעבר אצל אישה לבושה במעין חליפת חלל שתדחוף לי דברים לפה ולאף - אבל החיים, כמו הסרטים, מזמנים הפתעות. וכמו בקולנוע, גם במציאות אנחנו איכשהו מתחילים לקבל את מה שקורה.
במתחם הפסטיבל אני פוגש חברה ותיקה - השחקנית אדל אקסרקופולוס, אותה כבר ראיינו בוואלה! שלוש פעמים, הראשונה שבהם על מה שהיה ונותר סרטה המפורסם ביותר, "כחול הוא הצבע החם ביותר". בנסיבות הנוכחיות, הכוכבת הצרפתייה נחשבת לאחד השמות היותר בולטים שיש לפסטיבל להציע, ולאור הסיבוכים הלוגיסטיים - יש לה זמן לחמישה עיתונאים בלבד.
"זה היה מצב מחורבן", היא אומרת על ימי הסגר בפריז. "אני שונאת להיות משועממת, אבל אני לא יודעת איך להפוך שעמום למשהו יצירתי. רוב הזמן הייתי עם הילד שלי, בן שלוש. בתחילה ניסיתי שנעשה דברים חינוכיים, אבל אחרי חודש פשוט הושבתי אותו מול 'מפרץ ההרפתקאות'".
צרפת סבלה מהקורונה לא פחות מאיטליה, אבל גם שם חוזרים לשגרה. אולמות הקולנוע פתוחים, וגם הפקות הסרטים שוב מתניעות. אקסרקופולוס הגיעה לוונציה עם "Mandibules", סרטו של הבמאי הצרפתי האקסצנטרי קוונטן דופייה, על זוג טמבלים המוצאים זבוב ענק ומתחילים לאלף אותו למטרותיהם הנלוזות. הסרט מתקבל פה באהדה רבה, ובריאיון עמו מספר הקולנוען שכבר מחר הוא חוזר לצרפת כדי להתחיל לצלם את סרטו החדש. הו, החיים היפים.
חוץ מ"Mandibules" היו כמובן עוד סרטים, ומעבר לכל הדיבורים על מסיכות ובדיקות צריך לדבר גם עליהם. רצה הגורל וכמעט כל סרט שראיתי כאן ביומי הראשון היה קשור איכשהו לישראל. "Final Account", עליו עמל לוק הולנד במשך עשר שנים, הוא מסמך דוקו המציג ראיונות עכשוויים עם גרמנים שפעלו בשירות הנאצים. מן הסתם לא מדובר באנשים צעירים, כך שבהחלט ייתכן כי מדובר בתיעוד האחרון שלהם.
חלק מביעים חרטה ומדברים בצורה נסערת, אך רבים מתגאים במה שעשו, ואף עושים זאת בניחוחות, שמודגשת עוד יותר בידי הסגנון הקורקטי של הסרט, שיש בו משהו מזעזע. יהיו עוד דיונים סביב השאלה אם הדוקו הזה הוא מסמך חשוב והכרחי או שמא פלטפורמה שנאצים גוססים מנצלים אותה לדאווין חולני אחרון. כך או כך, כפי שגם אפשר להסיק מן הביקורות אליו, זה יהיה סרט מדובר. כשביקשתי לראיין את הבמאי, נתקלתי בתשובה לא שגרתית, המאפיינת את הפסטיבל השנה - "הוא מת". למי שמתעניין, זה קרה בלי קשר לקורונה.
לפני חמש שנים פגשתי בפסטיבל קאן את האחים הפלסטינים טרזן ואבו נאסר, שהציגו בה את סרטם הראשון, "Degrade", והסבירו לי למה הם לא מוכנים שיוקרן בישראל. השנה, הם הקרינו בוונציה את העבודה החדשה שלהם, "עזה אהובתי", שמן הסתם גם כן לא תוקרן אצלנו, אף שמככבים בה פנים מוכרות - בהם סלים דאו, היאם עבאס והיתאם עומרי מ"פאודה".
כל אלה מציגים סיפור אהבה הנרקם בין גבר ואישה שלמרות גילם המתקדם עוד לא מצאו את החצי השני שלהם, כשברקע יש ביקורת גם על הצבא הישראלי אבל גם על הרשויות הפלסטיניות המושחתות. בתום ההקרנה, במהלך השיחה המסורתית מול הקהל, נשאל דאו בלהיטות ונציאנית טיפוסית מה היו התגובות בעזה לסרט הנפיץ הזה. "הוא עוד לא הוקרן בעזה, רק עכשיו ראיתם את הבכורה העולמית שלו", נאלץ השחקן המצוין לבאס את מחפשי השערוריות.
רק סרט ישראלי אחד יש השנה בפסטיבל, "לילה בחיפה" של עמוס גיתאי, אורח קבוע בוונציה, שיגיע לכאן ביום שלישי. לעומת זאת, יש בו מנה גדושה של סרטים מאזורנו, כשאיראן מצטיינת במיוחד. אמש, למשל, הוקרן בו "ילדי השמש" של הבמאי הוותיק מג'יד מג'ידי, כשכהרגלו מציג דרמה מחוספסת ואנושית על ילדים משולי החברה.
זה סרט סוחף, יפה, עם תצוגות משחק מלאות נוכחות וקסם של הילדים חסרי הניסיון בתפקידים הראשיים. לו "ילדי השמש" הופץ בישראל, סביר להניח שהיה זוכה להצלחה נאה, אך האיראנים לא מוכנים להקרין אותו כאן, וכשביקשתי ריאיון עם הבמאי, ענה לי היחצן הבריטי שלו את התשובה הקבועה שאני מקבל בשנים האחרונות בתגובה לבקשות הקשורות בקולנוע איראני "אני מצטער, אבל לא מתאפשר לו לדבר עם התקשורת הישראלית. עולם עצוב". אכן, עולם עצוב - ויש דברים שגם הקורונה לא תשנה.