"העם האיטלקי הקריב הרבה. נשארנו בבתים שלושה חודשים, אבל בזכות זה אנחנו חוזרים לחיים"

בזמן שבישראל אין צפי לפתיחת בתי הקולנוע, באיטליה ממחישים איך אפשר לעשות את זה בגדול. העיתונאי האיטלקי מרקו קונסולי מסביר איך האיטלקים חזרו לחיים, וגם: הרומן הלסבי והסרט על הטבח במפגינים שעוד נשמע עליהם הרבה

  • פסטיבל ונציה
אבנר שביט, ונציה
טריילר הסרט "העולם שיבוא" (פסטיבל ונציה)

בזמן שבישראל בתי הקולנוע סגורים כבר חצי שנה, ברוב העולם הם כבר פתחו את הדלתות, ובוונציה אף הצליחו להוציא לפועל פסטיבל סרטים המוני. כמעט שבוע עבר מאז פתיחת האירוע - ובינתיים, אף שאלפי אנשים חולפים כאן מדי יום, לא נרשם אף מקרה בעייתי.

זה קורה בזכות ערבות הדדית מוחלטת, ובאכיפה קפדנית ברגעים המעטים שבהם היא מתפוררת. באחת ההקרנות אמש (שני), המסיכה של האדון שלידי צנחה לרגע מתחת לאפו. הסדרנית הערנית מיד הגיעה למקום והעירה לו, בנימוס דרך אגב, שיתקן אותה כראוי - וכמובן שכך קרה מיד.

בקיצור: להיות חנון זה אנטרייטד. המשמעת הזו היא שמאפשרת לאיטלקים לחזור לשגרה דווקא אחרי שהיו המדינה הכי אדומה באירופה. מבחינתי, הפסטיבל הוא גם הזדמנות לפגוש מחדש קולגות מן המדינה הזו לאחר חצי שנה בה לא יכולנו להתראות, ולשמוע מהם על מה שעברו בתקופה הזו.

אחד מהם הוא מרקו קונסולי, כתב קולנוע בולט נמרץ שגם הקים ומתחזק קבוצת פייסבוק תוססת של העיתונאים בתחום. "הגענו למצב הזה בזכות ההקרבה של העם האיטלקי", הוא אומר בתשובה לשאלה איך זה שארץ המגף חיה ובועטת. "במשך שלושה חודשים, נשארו בבתים ולא יצאנו. פחדנו יותר מרוב המדינות וגם סבלנו יותר - בעיקר באזור שלי, צפון איטליה".

"פחדנו יותר וסבלנו יותר". מרקו קונסולי (צילום: מערכת וואלה!, אבנר שביט)

"הכרתי הרבה אנשים שחלו, למשל עיתונאי בשנות הארבעים לחייו שהיה בטיפול נמרץ. הוא אמר לי שלחלות בקורונה זו חוויה מחרידה. מתו עשרות אלפי אנשים, אבל היינו מאוד קפדנים וזה עזר להוריד את המספרים".

"הקורונה לא תיעלם בקרוב, אבל אני אופטימי ומאמין שאם נמשיך להיצמד לכמה כללים בסיסיים, אפשר יהיה לחיות עם זה. עם זאת, הפסטיבלים יהיו שונים. כמו פסטיבל ונציה הנוכחי, יהיה בהם הרבה פחות זוהר מאשר בעבר, אבל זה לא נורא כל כך, כי עכשיו זה לא הזמן ליהנות משטיחים אדומים".

ואכן, צריך לומר, עצם העובדה שהפסטיבל בכלל מתרחש מעוררת השראה כשלעצמה, אבל אין טעם להעמיד פנים שהכל כתמול שלשום. קודם כל, איך שלא תסתכלו על זה, לא נוח לשבת במשך כל ההקרנה עם מסיכה, בעיקר כשמזג האוויר בחוץ כה חם. נוסף לכך, יש השנה בוונציה פחות אנשים מאשר בעבר והרבה פחות שמות מעניינים, ויש גם את העניין הפעוט שלשמו בכלל התכנסו - איכות הסרטים.

עוד בוואלה!

כנגד כל הסיכויים: דיווח מיוחד מפסטיבל ונציה, המתקיים כמעט כרגיל, למרות הקורונה

לכתבה המלאה
חגיגת הניצחון, סוג של. אגדת ההיאבקות האיטלקית פרנק צ'מיזו קופץ לביקור בפסטיבל (צילום: GettyImages)

רוב חברות ההפצה וההפקה העדיפו להמשיך לשבת בצד, ושלחו את התוצרים שלהם ישירות לסטרימינג, או פשוט השאירו אותם על המדף, בהמתנה לימים נורמלים יותר. התוצאה: לפי מה שראיתי וגם לפי מה ששמעתי, התחרות הרשמית בוונציה חלשה למדי השנה, עם הרבה סרטים שנעים בין הבינוני לחלש. מבחינת המורשת והתדמית, זה אחד משלושת פסטיבלי הקולנוע הגדולים באירופה, אך מבחינת הרמה האמנותית במהדורה הנוכחית, ולא שמישהו יכול לבוא בטענות על זה, הוא פסטיבל בדרג ביניים.

לא אלאה בפרטים על הסרטים הפחות מרשימים, אז נתמקד בשניים שבכל זאת בלטו מתוך התקרובת הבינונית. "The World To Come", סרטה דובר האנגלית של הבמאית הנורבגית מונה פסטוולד, עוסק בסיפור אהבה בין שתי נשות חוואים בארצות הברית של המאה ה-19. מגלמות אותן שתי שחקניות שלאחרונה אנחנו רואים אותן בכל מקום: קתרין ווטרסטון ("מידות רעות", "חיות הפלא") ובצידה ונסה קירבי, שרק אתמול דיווחנו כאן על הופעתה הפנומנלית בסרט נוסף שמתחרה בוונציה, "Pieces of a Woman".

בשל המיקום הגיאוגרפי והעיסוק באהבה דו-מינית, קל להדביק לסרט את הכינוי "התשובה הנשית ל'הר ברוקבק', אבל בסגנונו הוא מזכיר דווקא את סרטיו של טרנס מאליק: השימוש בקריינות ספרותית, הפיוטיות, תצוגות המשחק העדינות, צילומי הנוף והחתירה של המצלמה לעבר הנשגב הסמוי מן העין. כל אלה בהחלט מזכירים יצירות כמו "ימים ברקיע" ו"עץ החיים".

לוקח זמן לסרט להתניע, אבל הוא הולך ומשתפר ובסופו של דבר מתגלה כמלאכת מחשבת יפהפייה, שלא בכדי קוטפת מחמאות ונבואות על העתיד המזהיר שצפוי לה.

עוד בוואלה!

כנגד כל הסיכויים: דיווח מיוחד מפסטיבל ונציה, המתקיים כמעט כרגיל, למרות הקורונה

לכתבה המלאה
מצב הרוח הנוכחי. מתוך "The World To Come" (צילום: פסטיבל ונציה)

ומהעתיד, נקפוץ רגע לעבר. אנדריי קונצ'לובסקי הוא מבכירי הקולנוענים הרוסים בדורנו, והביקור הראשון שלו בוונציה היה ב-1962 עם "ילדותו של איוואן" של אנדריי טרקובסקי, לו כתב את התסריט. השנה, הבמאי הוותיק חזר לפסטיבל עם סרט שכתב וביים, "Dear Comrades". הוא מתרחש באותה שנה בדיוק, 1962, ועוסק באירועי הדמים בנובוצ'רקסק, במהלכם נרצחו עשרות מפגינים בידי הרשויות.

הסרט מתאר את הרקע שקדם להפגנות האלה ואת מה שעמד מאחורי הטבח הנורא, אבל מתמקד בעיקר בשעות שאחריו, כשהגיבורה שלו יוצאת לחפש את בתה שנעלמה.

האם היא נרצחה? ואם כן, איפה גופתה? האם היא מתחבאת? הדרך לגילוי האמת תהיה מפרכת, והדבר המדהים הוא שלאורך כל הזמן ולמרות כל מה שתגלה, הגיבורה לא מאבדת לרגע את האמונה שלה במשטר הקומוניסטי ובצורך לציית לכלליו. זהו סרט מיומן וחכם, שלמרות הקורקטיות והסולידיות שלו יש בו יותר מקורטוב של הומור שחור ומנגד גם של עוצמה רגשית. הסגנון שלו מעט מיושן, כאילו נעשה בשנות השישים, אבל בכך טמון גם קסמו, עתיר האמת ונטול היומרנות. לא אתפלא אם ייצא מכאן עם פרס התסריט, ובכל מקרה עוד נשמע עליו.

קורה ב-1962, רלוונטי לימינו. מתוך "Dear Comrades" (צילום: פסטיבל ונציה)

היום (שלישי) יוצג בפסטיבל בהקרנת בכורה עולמית "לילה בחיפה", סרטו של עמוס גיתאי בו מככבים ומככבות בין השאר צחי הלוי, מכרם חורי, חנה לסלאו, מריה זריק ונעמה פרייס. הוא יהפוך בכך לסרט הישראלי הראשון שזוכה להקרנה פיזית בפסטיבל קולנוע בינלאומי חשוב מאז הקורונה. האם גם בישראל נזכה לראותו בקרוב על מסך גדול? כפי שהדברים מתנהלים אצלנו, אל תבנו על זה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully