לפני 31 שנה, עמוס גיתאי הקרין בפסטיבל ונציה את סרטו "ברלין - ירושלים". זה היה הביקור הראשון שלו בחגיגת הקולנוע ובכלל באיזשהו פסטיבל אירופאי חשוב, ומאז הוא הפך לאורח קבוע על השטיח האדום - כזה שכל סרט חדש שלו מוקרן במסגרת הרשמית של האירועים הללו.
וכך, גם סרטו החדש "לילה בחיפה" הצטרף אתמול (שלישי) למועדון, וערך את הקרנת הבכורה שלו בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. לעומת הפעמים הקודמות, הפעם כמובן שהנסיבות היו שונות. למעשה, זה הסרט הישראלי הראשון שעורך פרמיירה על מסך גדול בפסטיבל בינלאומי מאז התפרצות הקורונה.
כמשתמע משמו, מתרחש הסרט בעיר הולדתו של הבמאי ובמשך לילה אחד. במהלך הזמן הזה, אנו פוגשים בה קשת רחבה של דמויות מכל צבעי הקשת שכל אחת אומללה בדרכה שלה. מגלמים אותן שחקנים מוכרים כמו צחי הלוי, טום באום, חנה לסלאו ונעמה פרייס וגם התגליות המהממות מריה זריק ובהירה אבלאסי, שבמציאות עובדת כגננת בגן ילדים בתל אביב.
תמיד מעניין לשמוע תגובות של עיתונאים בינלאומיים לסרט ישראלי. הפעם, הם התלוננו שהמעברים האינסופיים בין עברית וערבית בילבלו אותם, כי השפות דומות באוזניהם. נוסף לכך, הם שאלו אותי איפה זה חיפה. שמחתי לענות שמדובר בעיר הכי טובה בישראל, וגם גיתאי מסכים עם כך. "זו עיר פחות דרמטית מערים אחרות בישראל, ואנחנו צריכים לראות בה כמודל", הצהיר בשיחה קצרה איתי לפני מסיבת העיתונאים הרשמית, וגם במהלכה. "חיפה היא מודל למעין מקום מקלט, שבו אפשר להיפגש, לשוחח ולגשר על הפערים. אני לא חושב שאמנות יכולה לשנות את המציאות, אבל היא כן יכולה לעורר מחשבה, ודרך הסרט הזה רציתי להעביר את המסר שגם מחוות אנושיות קטנות יכולות לתרום לצמצום העוינות".
גיתאי לא מתגורר כרגע בישראל ,ושאלתי אותו על כך שבתי הקולנוע בארץ עדיין סגורים, בלי צפי לפתיחה, כך שלא ברור מתי אפשר יהיה לראות אצלנו את "לילה בחיפה" על מסך גדול. "בישראל יש וירוס רפואי, אבל גם וירוס פוליטי", אמר לוואלה! תרבות. "אתה לא יודע מה בדיוק משרת את מה ומי מחליט ולמה. חבל, זו מדינה שהתנהלה בצורה רציונלית, אבל עכשיו קופצת לתהום".
חנה לסלאו רשמה לפני עשור וחצי את אחד ההישגים הגדולים אי פעם של שחקנית ישראלית כשכיכבה בסרט אחר של גיתאי, "אזור חופשי", וקטפה בזכותו את פרס השחקנית בפסטיבל קאן. ב"לילה בחיפה" יש לה רק סצינה אחת, אבל זו הסצינה שגרמה לפרצי הצחוק הכי רמים בעולם במהלך הקרנת העיתונאים.
לסלאו מגלמת אישה שמגיעה לפגישה עיוורת עם מישהו שהכירה באינטרנט, ושניהם מגלים כי המציאות שונה לחלוטין ממה שציפו לו. כשהדייט שואל אותה מה העבודה שלה, היא עונה "אני אלמנה", ובשלב זה הקהל מתפוצץ. "כל הסצינה הזו היתה רעיון שלי והדיאלוגים כולם אלתורים שלי", מגלה השחקנית.
איך עברה עלייך חצי השנה האחרונה?
"אני לא מחכה לאף אחד. אני אדם חרוץ ויוזם. כתבתי הצגת יחיד שתעלה ברגע שיחזרו האולמות. חוץ מזה, הצטלמתי לשתי סדרות נוער. אחת עם יונתן מרגי, שהוא מקסים, וגם היה לי יום צילומים ב'שטיסל', בה אני מגיחה מחדש כשדכנית מנוחה"
"מבחינה אישית, הייתי סבתא במשרה מלאה. הנכד היחיד שלי, רפאל, גר עם ההורים שלו בלונדון אז עד עכשיו דיברנו בעיקר בפייסטיים והוא הכיר רק את הפנים שלי. בזמן הקורונה הוא הגיע לישראל, וכך גילה שיש לי גם חלק תחתון".
"אני בת של ניצולי שואה, אז הפרופורציות שלי קצת שונות, כשכולם אמרו 'זה אסון' אמרתי בתגובה 'נכון, זה שינה את העולם, אבל בשואה היה הרבה יותר קשה. אחרי הכל, עכשיו יש לנו אוכל ויש לנו בית, אז צריך לקחת דברים במידה, אבל הבעיה היא שהעולם נורא מפונק".
סרט נוסף שהוקרן אתמול בתחרות הרשמית היה איטלקי, אבל עסק גם הוא במזרח התיכון. מדובר ב"Notturno" של הדוקומנטריסט האיטלקי ג'יאנפרקו רוזי, שבעשור האחרון רשם הישג נדיר כשזכה בפרסים החשובים ביותר בשניים מהפסטיבלים הגדולים באירופה - דב הזהב בברלין על "Fire at Sea" ואריה הזהב בוונציה על "Sacro GRA".
סרטו החדש מתאר את השלכות המלחמה על האדם הפשוט בסוריה, עירק ולבנון, ויש בו שלל רגעים מצמררים - למשל, תיעוד של ילדות יזידיות המספרות על הטראומה שנשארה בהן בעקבות רצח העם שחוו מידי דעאש. בגלל העוצמה של הסרט, האקטואליות שלו והאנושיות שבו, הוא בהחלט אחד המועמדים לעלות על הבמה בטקס חלוקת הפרסים, שיתקיים בשבת הקרובה ויסיים את פסטיבל ונציה 2020 - נס שקרה כנגד כל הסיכויים.