כל ראש השנה אני הולך לבית הכנסת של אבא. השנה לראשונה לא אגיע

    בגלל הסגר, השנה בראש השנה אישאר בבית עם הילדים, בלי בית הכנסת של ילדותי בחצור. בברכת הפרנסה יזכה כנראה מישהו אחר. יאללה, מפרגן. רגע, אולי אפשר למצוא איזו קומבינה ולקנות את הברכה בזום? הקומיקאי נדב אבקסיס מספר בטור אישי על השנה ההזויה שעברה עליו - ועלינו

    • נדב אבקסיס
    נדב אבקסיס

    לראשונה מזה הרבה שנים אני הולך להיעדר מבית הכנסת בחצור בראש השנה. סגר. זה לא שאני מקפיד בקלה כבחמורה. אני לא שומר שבת, לא אוכל במקומות כשרים, אבל בכל זאת - ראש השנה. שנים שאני מגיע בראש השנה לבית הכנסת של ילדותי, ההוא שאבא לקח אותי, את ששת אחיי ושתי אחיותיי אליו בכל שבת כדי להתפלל. בשנים האחרונות זה נועד בעיקר כדי להתעדכן מי נפטר, כמה גדל הבן של ההוא שישב בפינה, מתי יתחילו השיפוצים שמדברים עליהם משנת 2000, אבל בעיקר כדי לקנות את "ברכת הפרנסה", הברכה המפורסמת ההיא שהמאמינים ואני בתוכם, קונים אותה כדי לזכות בפרנסה לכל השנה.

    תודה לאל, שנים שזה עבד כמו שעון שוויצרי. גם השנה הייתי בטוח שהברכה לא מאכזבת. הפרנסה התחילה טפו טפו, ואז הגיע חודש מרץ ומשהו עם העניין הזה של הפרנסה התחיל לחרוק. מאז - פחות. אחת הברכות המפורסמות בראש השנה היא "תכלה שנה וקללותיה". אז זהו, יש מצב שייקח זמן. תש"פ אמנם מאחורינו, אבל הקורונה פה איתנו. זה נדמה שלא רק שהיא איתנו, אלא שזו רק היא. היא מובילה אותנו, רק עליה מדברים, רק ממנה מושפעים. ורק התחלנו.

    עוד בוואלה! NEWS

    "מפקד גדודי אל-אקצא איים שיעשה ממני שווארמה"

    לכתבה המלאה
    ואז הגיע חודש מרץ. נדב אבקסיס (צילום: מאיר כהן)

    לא מעט מאלה שצפו בסדרה "מראה שחורה", ואני בתוכם, גיחכו לא פעם בחלק מהפרקים ותהו כמה מופרכים הם. לו היה פרק כזה שבו מראים לך שכל העולם נעצר - מסין ועד ארה"ב, מעבודות ועד טיסות, מבדיקות חום ועד הסתובבות תמידית עם מסיכות - היינו מגחכים. והנה אנחנו כבר חצי שנה בתוך המציאות הזו, וזה מדהים כמה מהר התרגלנו אליה.

    עד לפני חצי שנה, אילו היה מגיע מישהו למשרד עם 39 חום, חצי מעובדי המשרד היו נעמדים ומוחאים לו כפיים. איזה גבר זה, הגיע לעבודה כשהוא חצי מת. היום אם תגיע עם 37 וחצי, אתה נחשב למת בעיני העובדים. איזה אפס, הדביק פה חצי משרד בקורונה. וכשאני מדבר על להגיע למשרד, זה לכשלעצמו הפך לאירוע נדיר. בנייני משרדים מוארים, שהיו סמל לשפע, לטכנולוגיה, לתחרות של מי גדול יותר, הפכו למגדלי רפאים. רובנו עובדים מהבית. ממנכ"לית החברה, אדריכל שבונה לך את הבית, מעצבת הפנים, מהנדסי תוכנה, ועד אלינו הסטנדאפיסטים.

    כן, האסון הזה שנקרא זום אמנם הציל אותנו, אבל באותה מידה גמר אותנו. קצת כמו כיפת ברזל, הוא נתן אחלה פתרון איך לחיות עם המצב הגרוע, פחות איך לצאת ממנו. מלהופיע מול 1,000 איש באירוע חברה באילת אשכרה עברתי להופיע מול 700 מחשבים פתוחים. אחד יושב על הספה, השנייה מאכילה את הילד והשלישי שוטף את הבית תוך כדי צפייה במופע. אמיתי לגמרי.

    עוד בוואלה! NEWS

    אהבה זה באמת כואב: "ככה זה" קופצת מדרגה בעונה השנייה

    לכתבה המלאה
    שוטף את הבית תוך כדי צפייה בי. נדב אבקסיס (צילום: מאיר כהן)

    אומרים שהקורונה בעיקר זירזה תהליכים. המעבר של עבודה מהבית קרה במכה אחת, בבום. אני לא מפסיק לחשוב על בעלי העסקים שמתפרנסים מלהאכיל מאות פיות ועכשיו צריכים למצוא דרך לשרוד. לפעמים זה בכלל מרגיש לי כמו קונספירציה של וולט, שעד לפני שנה היה משהו ששמעו עליו בכמה בנייני משרדים בתל אביב והיום הפך להיות האפליקציה שכל אחד חייב אותה בטלפון. אני מודה: אם אראה ברמזור אופנוע של זק"א ואופנוע של וולט, עדיין לא החלטתי למי מהם אפנה את הדרך. זה של וולט עוד מציל חיים איכשהו.

    אה, והילדים, איך שכחתי. געגועים לכינים. געגועים לסתם 39 חום כזה שמדביק כיתה, אבל עדיין לא שולח את אבא ואמא לבידוד. בחיים לא הייתי מאמין שאכתוב את זה, אבל אפילו יש געגועים לאסיפות הורים. אמיתיות. כאלה שיושבים מול המורה. לא בזום.

    עוד בוואלה! NEWS

    "למה בית כנסת כן ואולם מופעים לא? כי אין לי ליצמן או דרעי?"

    לכתבה המלאה

    קצת אסקפיזם

    וזה מדהים איך הכל קרה כל כך מהר, כל כך קיצוני. ואנחנו פה הרי רגילים לקיצוני. גל חום קיצוני, גל קור קיצוני (19 מעלות, בואו) ואפילו מצב הרוח פה קיצוני כמו תמיד. אחרי הגל הראשון כולנו היינו מנופחים מגאווה, צורחים לעולם, הלו, מטומטמים, תלמדו. העם היהודי, נעים להכיר. ישראלים, עם צייתן. תמותו אתם והקורונה, אנחנו התקדמנו. חודשיים אחרי ושוב במעבר קיצוני ל"איזה עם מטומטם, איזה מנהיגים, אנחנו חסרי אחריות, לא מקשיבים, חושבים לנו זה לא יקרה. מגיע לנו". גם הסגר הבא עלינו לטובה, כולו כולו ישראלי. הוראות לא ברורות, בלבול אחד גדול. סטארט אפ ניישן? אתם בטוחים?

    ומי היה מאמין, הסכם שלום נחתם פה עם שתי מדינות ערביות חשובות, וזה הזיז לרובנו פחות מאשר הגמר הגדול של הישרדות, כן מכרו את המשחק, לא מכרו את המשחק. ואולי זה טוב. קצת אסקפיזם לא יזיק לאף אחד (טוב, לא ממש קצת. 70 פרקים שנמתחו על שני גלים של קורונה).

    אז בראש השנה הפעם אני אישאר בבית ברמת גן עם הילדים, בלי בית כנסת. בברכת הפרנסה בחצור יזכה כנראה מישהו אחר. יאללה, מפרגן. רגע, אולי אפשר למצוא איזו קומבינה ולקנות את הברכה בזום? נשמע הזוי? לא, כי כל מה שקרה השנה נשמע מציאותי.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully