המצלמות שהעבירו את טקס החתימה החגיגי בוושינגטון רעדו בלי הפסקה, כמו המחישו את הפער בין הדימוי לבין המציאות. על המסך נראה מזרח תיכון חדש, שכולו שגשוג ותקווה. בבית הקורונה מתפשטת במהירות, סגר מחורר מוכרז, המערכים קורסים והנחיות כאוטיות משתנות מדי יממה מקצה לקצה. האדמה רועדת מתחת לרגליים, בישראל כמו גם בארצות הברית, והמצלמה מרגישה זאת היטב גם כשמוכרים לה ביטחון.
בכל זאת, לא בכל יום עולים על פני השטח יחסים עם מדינות ערביות, ואין סיבה לזלזל בזה. בהתאם, הערוצים המרכזיים לבשו חג, אבל זאת הייתה חגיגה שכולה חוסר ודאות: מה כלול באמת בהסכמים? מה ישראל הבטיחה ומה קיבלה? מי ידע באותו הרגע. בינתיים, באותו זמן אבל כמו ביקום מקביל, גם בישראל עוד לא ידעו לענות אם יתקיימו הבוקר לימודים או לא. בהיעדר שקיפות או אחריות של מקבלי ההחלטות, במקום מידע לציבור - החדשות עסקו אתמול יותר באווירה. וזאת, כמסתבר, הייתה עולצת במיוחד.
איש לא שיער לעצמו לפני כן שהמייצגת האולטימטיבית של אופוריית השלום ותחושת פתיחת הגבולות והמחסומים, תהיה לא אחרת מאשר דנה ויס. הכתבת המדינית של חדשות 12 ניסתה בכל מחיר להגיע לתמונת ניצחון, שולית ככל שתהיה, במה שהתבטא בניסיון מופרך במיוחד להכריח קולגה מהאמירויות לעצור דיווח בשידור חי כדי להדגים איזו אחווה מאולצת.
אפשר היה - סתם, נזרוק הצעה רנדומלית - לנסות לתאם את זה רגע לפני שעולים לאוויר. במקום, תוך מפגן ניג'סיות אולי חסר תקדים באקטואליה המקומית, במשך כמעט דקה היא ניסתה ללחוץ על הכתב מאבו דאבי להיענות להצעה תוך כדי השידור, אף שנראה היה שהוא מעדיף לקבור את עצמו חי מתחת למדשאה. כדי לפזר עוד קצת קולגיאליות, ויס התפרצה בהמשך גם לריאיון של גילי כהן מכאן 11 עם איש העסקים חיים סבן, משושביני ההסכם, תוך שהיא מסבירה זאת ב"שלום" בין הערוצים. המבוכה אין לה סוף, לפסטיבל יש ויש.
והנה, מעשה שטן, בתוך כל ההצהרות על שלום במזרח התיכון, על המסך השתלט מסר מסוג אחר. תמונת היום לא הייתה החתימה ההיסטורית, אלא רצף ההתרעות שפלש לנאומים החגיגיים, ובישר על שני פצועים מרסיסים אחרי עוד מטח לדרום. החלום שמכרו טראמפ ונתניהו שוב נשרט והוכתם. שוב החיים עצמם הצהירו על נוכחותם.
בתוך הפסטיבל הגיעה גם, במפתיע, תמונה באמת יוצאת דופן: מפגש מיוחד בין מגישי חדשות משלוש המדינות בשתי השפות, המשודר בעולם. בניגוד לתמונות המהונדסות מוושינגטון, ניסו בחדשות 12 להמחיש איך חימום היחסים עם בחריין והאמירויות יכול להיראות. בסופו של דבר, התמונה המרגשת - באמת - הסתכמה בלא יותר מגימיק קצרצר ושיחה לא מעניינת, אילוסטרציה חיוורת של אותו חלום.
מיד אחר כך עברה יונית לוי לדיווח של גלעד שלמור משדרות, שנפתח במילים: "וחזרה למציאות". וזו הייתה כואבת. ואכן, באופן עגום במיוחד, התוכן האקטואלי הרלוונטי ביותר בערב ההיסטורי היה בכלל בכאן חינוכית, שם שידרו מחדש פרק של "סליחה על השאלה" עם ילדי עוטף עזה. שם המצלמה לא רועדת, אבל הלב כן.