אם ארתור קונן דויל מודע למה עושים למורשת שלו, הוא בטח לא סתם מתהפך בקבר - אלא משתוקק לשלח את כלבם של בני בסרקוויל בכל אותם תסריטאים ובמאים שמתעללים במותג של שרלוק הולמס. לפני כשנה וחצי הגיע לאקרנים "הולמס & ווטסון", סרט עתיר כוכבים אך תמוה שיהיה מרתק יום אחד לגלות מה באמת השתבש מאחורי הקלעים שלו והוביל לתוצאה הקטסטרופלית. בזמנו, נטפליקס סירבו להצעה לקבל זכות ראשונים על הקרנותיו, אבל עכשיו החליטו משום מה לצרף אותו לקטלוג שלהם, כך שאם עוד לא ראיתם אותו ואתם חפצים לבדוק כיצד נראית הפקה הוליוודית שבה אין אפילו סינק בין קול ותמונה, תוכלו לעשות זאת.
נוסף לכך, עולה היום בשירות בהקרנת בכורה עולמית סרט טרי בשם "אנולה הולמס", שהיה אמור לזכות להפצה מסחרית באולמות, אך דילג עליהם בשל הקורונה ויוקרן ישירות בנטפליקס ברחבי העולם וגם אצלנו. הסרט מבוסס על סדרת ספרים של ננסי ספרינגר, שכשלעצמה התבססה על כתביו של ארתור קונן דויל, אבל המציאה דמות שלא היתה קיימת בהם - אנולה, אחותו הצעירה של שרלוק, שהופכת לבלשית בפני עצמה.
את הבלשית בת התשחורת מגלמת כאן מילי בובי בראון, שפרצה בסדרה "דברים מוזרים" והופיעה בסרט "גודזילה: מלך המפלצות", אך זה הסרט הראשון בכיכובה. הופעתה בו נראית כאילו שהיא לא מגלמת את אנולה הולמס ואפילו לא את עצמה, אלא גרסה צעירה של קירה נייטלי, כולל כל הגינונים והמניירות שלה, כאילו ששלפו גרסה מיניאטורית של הכוכבת מתוך מטרושקה.
את אחיה מגלם הנרי קאוויל, מי שהיה מוכר עד כה בעיקר כסופרמן, והוא מציג גרסה אמפתית יותר מן הנהוג של הבלש המפורסם. הדבר הוביל את מנהלי העזבון של קונן דויל להגיש תביעה ספציפית ביותר נגד יוצרי הסרט, שכן אמנם המותג הוא כבר נחלת הכלל ומשוחרר מזכויות יוצרים, אך הזכות להציג אותו כאדם עם רגשות היא סיפור אחר.
התביעה קצת קטנונית, כי ממילא לדמות של שרלוק יש כאן תפקיד מינורי בלבד. "אנולה הולמס", כיאה לשמו וכיאה לרוח הימים, שייך לגמרי לדמותה של האחות, שנמצאת בתמונה כמעט בכל רגע ורגע ונושאת את העלילה על כתפיה. השתלשלות העניינים מתארת כיצד הנערה יוצאת בעקבות אמה שנעלמה (הלנה בונהם-קרטר, אלא מי), ואז נקלעת לפרשה שעשויה להכריע את עתיד אנגליה, וקשורה בין השאר למאבק למען הרחבת זכות ההצבעה. במהלך כל זה, היא תזכה מחדש בבעלות על הגוף שלה, תאתגר את הקודים החברתיים, תכיר מישהו ומעל הכל - תוכיח את היותה לא פחות פיקחת ומלאת תושייה מאחיה.
מעבר לעיסוק שלו בהעצמה ובעצמאות נשית, הסרט מנסה לשים את עצמו בקונטקסט של ההיסטוריה הפמיניסטית. הצרה היא שהמהלך הזה נראה אופורטוניסטי ומאולץ. את התסריט כתב ג'ק ת'ורן החרוץ, מי שהיה אחראי רק לאחרונה לסדרה הכושלת "מועדון בפריז", שגם היא זמינה בנטפליקס, ולסרט "סוד הגן הנעלם", שעולה ב-VOD בסוף השבוע הקרוב. הכתיבה שלו כאן רהוטה, אך לא פעם נראית כאילו נוצרה בידי אלגוריתם. כך גם עבודת הבימוי של הארי ברדביר, איש טלוויזיה ותיק ומהולל שזה הסרט הארוך הראשון שלו.
קובלנה נוספת לא אובייקטיבית, ונעוצה בהיותי מעריץ מושבע של קונן דויל. ובכן, אין למעשה שום קשר בין המורשת שלו לסרט הזה, ולא בגלל שדמותה של אנולה לא היתה קיימת אצלו. למרבה הצער, שום דבר מהאופי הכה ייחודי של סיפורי הולמס לא קיים כאן, כך שבאותה מידה אפשר היה לקרוא לגיבורה אליזבת' סמית. שרלוק הוא אחד המותגים החזקים בנמצא והסרט מנצל את שמו מסיבות מסחריות, אך מעבר לכך לוקח ממנו מעט מאוד.
לא חייבים להיות נאמנים לחלוטין לכתביו של קונן דויל. היו להם עיבודים קולנועיים ויצירתיים שעלו יפה, למשל "שרלוק הולמס הצעיר" מאמצע שנות השמונים. הסרט ההוא היטיב לפתח את הממד האקסצנטרי והאפל שהיה במקור, שהוא הכל חוץ מאשר מתחנחן. "אנולה הולמס", לעומת זאת, הולך לכיוון שטחי, ילדותי ומתחנף - תוצר שמצד אחד יש בו כל הקלישאות והמניירות של הדרמה הבריטית התקופתית, ומצד אחר גם את כל הטרנדים העכשוויים, כולל סימון וי גורף על ענייני התקינות הפוליטית ופוליטיקת הזהויות.
לא פלא, אם כך, שהביקורת האמריקאית יוצאת מגדרה. הטקסט הזה הוא דעת מיעוט. "אנולה הולמס" מקבל ביקורת מעולות, ולנוכח הקורונה והעוצמה של שירות הסטרימינג כרגע, סביר להניח שיהיה להיט, ויוליד סדרת המשכונים. לקונן דויל ולמעריציו נותר רק לשוטט בנטפליקס ולחכות לעיבוד המרגיז הבא.