חוסר טקט על המסך: לא ברור אם צבי יחזקאלי הוא יותר חצוף או יותר חסר מודעות

באחת המעשיות החכמות של הרבי נחמן מברסלב מסופר על מלך שחזה בכוכבים וראה שיש בעיה עם התבואה שגדלה בממלכה, וכל מי שיאכל ממנה - ישתגע. המלך ניגש לחברו האהוב וביקש ממנו עצה. החבר אמר שאין מה לעשות, חייבים להאכיל את העם, אז אין ברירה אלא לתת לאזרחים את התבואה הנגועה - ולהכין רק לשניהם תבואה נפרדת. המלך השיב בשלילה והסביר: "אם כל העולם יהיה משוגע, ורק שנינו נהיה שפויים - אז יהיה להיפך - אנחנו ניחשב למשוגעים". וכך החליטו המלך וחברו לאכול מן התבואה המשגעת, אך קודם לכן קשקשו סימן על המצח של כל אחד מהם: "כך לפחות כשנסתכל אחד על השני, נדע שאנחנו משוגעים".

מדובר בסיפור נפלא שאפשר לפרש בכל מיני דרכים, וחסידים רבים ממשיכים להגות בו במשך מאות שנים. ובצדק. מעבר לניצוצות המיסטיים, מדובר באלגוריה ספרותית מרשימה ומסתורית. יש בטקסט הקצר הזה כתב הגנה בעד המודרניזציה, יש בו ביקורת על התבוללות, יש בו משל על קונפורמיזם, ויש בו אפילו קריצה להומוסקסואליות. אפשר לראות במשל הקצר את ניצניה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהתעוררה באירופה זמן קצר לאחר מותו של הרבי נחמן. הקיום של המלך (רבים רואים בו אלגוריה לאלוהים עצמו) קודם למהות שלו. הזיהוי שלו כמשוגע משני לעצם קיומו.

אפשר היה לזהות את השיגעון המדבק הזה במהדורות החדשות אתמול. בכאן 11 החליטו כבר שלשום לעטות מסכות באולפנים, והנה יום אחרי גם בחדשות 12 הודיעו שהעיתונאים שלהם יעטו מסכות, ולא תאמינו מה קרה אחר כך - גם אנשי חדשות 13 החליטו לקחת אחריות ולהיות עם מסכות מול המצלמות. זו כמובן החלטה נבונה, לא רק מבחינה רפואית, אלא בעיקר מבחינת נראות ציבורית. קצת קשה לצקצק מדי ערב על הציבור שמפר את ההנחיות בזמן שיושבים בחלל סגור בצפיפות וללא מסכות. ובכל זאת, קצת היה קשה שלא לגחך מהמראה של עודד בן עמי מסתבך עם התרת המסכה מפניו, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא עושה את המעשה שהפך לכל כך יומיומי בעבור כולנו.

זה באמת משגע. כשחושבים על זה, זה ממש מטורף. רק לפני שנה, אם היינו רואים אדם שהולך ברחוב עם מסכה כירורגית על הפנים, היינו מבקשים לאשפז אותו בכפייה. היום, אם נראה אדם מבקש להיכנס לחנות ללא מסכה אנחנו נצעק עליו שהוא לא נורמלי. והנה, עד אתמול זה היה נראה לנו מוזר לדמיין את עמית סגל יושב בכסא ליד יונית לוי עם מסכה על הפנים, ופתאום זה המובן מאליו. נראה שגם המראה המטורף הזה יהפוך להיות הנורמלי החדש. חובבי קונספירציית המסכות ומכחישי הקורונה יוכלו להתנחם בקושייה האלמותית של מאיר אריאל - "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?".

אלא שהשיגעון במהדורות אתמול לא היה בוויזואליה החדשה, שעוד נתרגל אליה, וגם לא במספרים המטורפים של כמות הנדבקים היומית אליהם כבר התרגלנו - אלא בכתבה של צבי יחזקאלי שתיעד בראש השנה את המסע האישי שלו לקבר של הרבי נחמן באומן. כתבה שכולה קשקוש רוחני בגרוש, כמו הסימן על המצח שאמור להזכיר שמדובר במשוגעים.

יותר מהכול, השיגעון האמיתי היה הקונטרסט הזה שבין האחריות הציבורית שנטלו על עצמם עורכי המהדורה, לבין שידור הכתבה שכולה יריקה בפרצוף של האנשים שנמצאים בסגר ולא יודעים אם הם יכולים ללכת בכלל לבית הכנסת השכונתי לתפילת כל נדרי, ובטח שלא חולמים אפילו על לטוס לאומן (אם לא בגלל ההגבלות, אז בגלל המצב הכלכלי).

למען הסר ספק, מבחינה עיתונאית נטו יש ערך לכתבה על הקיבוץ המצומצם שנערך השנה באומן. אחרי שנים בהן התרגלנו לתמונות של עשרות אלפים שצובאים על העיירה הקטנה והופכים אותה למין דיסנילנד לחסידים, התמונות של העיירה הכמעט נטושה ראויות לסיקור. בוודאי שמעניין לראות את הסיפורים האישיים של הישראלים שעזבו את הכול מאחור, לרבות המשפחות שלהם, וטסו חודש מראש לאוקראינה כדי להקדים את סגירת הגבולות. זה מדהים במיוחד כשרואים אנשים שאינם חרדים או דתיים שנדבקו בחיידק של אומן. אפשר לראות בזה אובססיה בלתי מזיקה, ויש בזה אפילו משהו מעורר קנאה, תחושת חיבור כל כך גדולה למשהו גדול מהחיים הרגילים שלנו.

אלא שזה לא מה שקיבלנו בכתבה. רחוק מכך. במקום לקבל את התמונות של העיירה הריקה, קיבלנו את "סיפור המסע" האישי של צבי יחזקאלי, שנראה שהחוצפה שלו שניה רק לחוסר המודעות שלו. זה מבאס, כי מעבר לאיזה פער אידיאולוגי ונטייה קלה לפופוליזם, יחזקאלי תמיד נראה כמו אחלה שותף לבירה (והוא אכן שותה בירה בכתבה), אבל הפעם הוא פשוט מתגלה כקומבינטור ישראלי מצוי.

יחזקאלי מתגאה בכך שהוא ניצל את היותו עיתונאי כדי להתגנב לאוקראינה הנצורה ולהגיע להתפלל בקבר הצדיק באומן, ועל הדרך הביא איתו חבר "שהוא סיפור בפני עצמו". וואי וואי, איזה סיפור, לא תאמינו, טייס קרב בצה"ל שחזר בתשובה! איזה סיפור מדהים, מעצים ומעורר השראה!! מי ידע שחוזרים בתשובה היו פעם חילוניים!?

בסופו של דבר, יחזקאלי תיעד את עצמו ממריא מנתב"ג, נוחת באוקראינה, נוסע עם נהג פרטי לאומן ("זה מרחק של 400 ק"מ מקייב", הוא אומר למצלמה, למרות שמדובר בנסיעה של 240 ק"מ משדה התעופה בקייב ועד מתחם הקבר באומן), מדבר קצת על החוויה האישית שלו - ואז מכבה את המצלמה. עוד לפני כניסת החג יחזקאלי נוטל על עצמו נדר שתיקה, ומפסיק לבצע את העבודה העיתונאית שלשמה הוא נשלח ובגללה הוא קיבל את האישור להיכנס לאוקראינה.

על הדרך הוא הספיק לטעון שהם מסתובבים כל הזמן עם מסכה, למרות שהתמונות מוכיחות אחרת. הצילומים מתוך בית הכנסת מראים את החסידים מתפללים ורוקדים יחד בצפיפות בחלל סגור, כאשר ניתן לספור את האנשים שטרחו לעטות מסכות על כף יד אחת. יחזקאלי עצמו מתעד את עצמו מצטלם לסלפי עם מתפללים כאשר אף אחד מהצדדים לא עוטה מסכה, ואפילו לוחץ ידיים ומתחבק עם זרים. אחלה דוגמה אישית. העיקר שאבישי בן חיים ישב באולפן עם מסכה על הפנים, שוב פעם דופקים את ישראל השניה.

יחזקאלי הפך את עצמו לסיפור, פשוט כי הוא לא תכנן לרגע לסקר את הסיפור עצמו. "רוחניות לא עוברת, אם בכלל, דרך המסך", הוא מסביר, וכאילו פוטר את עצמו מלנסות להעביר את החוויה ששולחת עשרות אלפים לאומן מדי שנה. באותה מידה הוא יכול היה לנסוע לגמר ליגת האלופות, לצלם את עצמו בטיסה ובמונית בדרך לאצטדיון, ואז להתעלם מהמשחק עצמו. לא מדובר בניו-ג'ורנליזם או איזו כתבת גונזו מזווית מהפכנית, אלא בניצול ציני של תעודת עיתונאי. יחזקאלי מסביר שהוא נוסע כבר 14 שנים לאומן, ולמרות שהקורונה מנעה מאלפים להגיע, ואפילו אם מדובר במסר ישיר מהקב"ה, הוא החליט לנסוע בכל זאת. במקום להיראות כמו פרשן בכיר, יחזקאלי הציג את עצמו כדגם מתקדם של הישראלי המכוער. כמו הפילוסים של "ארץ נהדרת", רק עם תעודת לע"מ.

אפילו בימים של חדשות משוגעות, זו הייתה כתבה מטורפת במיוחד, ולא ברור מי המשוגע האמיתי: העיתונאי שטס לסקר אירוע ומכבה את המצלמה כשהאירוע מתחיל, העורכים שאישרו לשידור את הכתבה חסרת הטקט הזאת, ואולי הצופים - אלה שמשום מה ממשיכים לבהות במשדרים האלה, שכל קשר בינם לבין חדשות הולך ומתרופף עם הזמן.

מיותר לציין שלא הייתה מילת ביקורת בכתבה על החסידים שהגיעו לגבול אוקראינה והשאירו טינופת בתמונות שהביכו את ישראל בעולם, כמו שלא הייתה ביקורת על כך שלמרות אחוז ההדבקה הגבוה בקרב הקהילה החרדית לא הייתה מינימום של הקפדה על ריחוק בתוך חדרי התפילה שצולמו בכתבה. כמובן שגם לא עלה בדעתו של יחזקאלי להתעכב על איזושהי זווית פמיניסטית על הנסיעה השנתית של עשרות אלפי גברים לאוקראינה, גם כששותפו למסע מספר בגילוי לב כיצד השאיר בארץ מוכת מגפה את אשתו ובנותיו כדי לחגוג בחו"ל עם קבר של רב שמת לפני 210 שנה. על המשיכה של "טיולי הגברים" לאומן, מסיבות שפחות קשורות לדת ואמונה, כמובן שלא נאמרה חצי מילה.