ביום שישי האחרון עלו באפל טיוי פלוס שלושת הפרקים הראשונים של "טהרן", מה שאיפשר לרוב העולם להיחשף אל הסדרה הישראלית. זה כמובן כולל גם את המבקרים, שחלקם כבר הספיקו לכתוב עליה על סמך כל שמונת פרקי העונה. הקונצנזוס: על אף מעידות מדובר בסדרה מעניינת ומותחת, ושון טאוב גונב בה את ההצגה.
המבקר דניאל דדריו מווראייטי העניק לה את הביקורת הפושרת ביותר: "כתוכנית טלוויזיה הסדרה, שנוצרה על ידי משה זונדר (בעבר הכותב הראשי של 'פאודה'), לוקה בחסר: לפחות כמה פרקים ארוכים מדי, חסרי סבירות או מתח, נפוחים כשהם רוצים להיות נמרצים (איך סדרת ריגול שבה הגיבורה מנסה כל הזמן זהויות חדשות, עד לכדי זקן מזויף שדבוק לתמר המסכנה, יכולה להרגיש כל כך מלאת שנאה?). כמסמך של הרגע שלה, התחושה היא שהיא בנויה כדי להחמיא לגישה האמריקנית בת-ימינו כלפי איראן, מתייחסת אל האיום שלה כאל משהו שאינו נתון במשא ומתן, וששווה לגעת בו רק על מנת לנטרל אותו".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אינקו קאנג מההוליווד ריפורטר כתבה: "עונת הבכורה מלאת-הטוויסטים שייכת מבחינות רבות לדמותו של פראז, שכמו כל כך הרבה מבני ארצו נאלץ להפוך גם לקורבן וגם למקרבן. טאוב מציג את הסוכן שלו כאיש שהאינסטינקטים שלו נוטים לחמלה, אבל לעתים קרובות מדי נאלץ להניף את הפטיש מחשש שייפול עליו עצמו (פרז היא גם דמות שכתובה באופן עקבי יותר מתמר, שהכותבים דוחפים לעתים קרובות להחלטות מטופשות מסיבות עלילתיות, במיוחד בפרקים האמצעיים הרעים יותר) [...] כמעט כל פרק מתחיל שניות לאחר סיום הפרק הקודם, 'טהרן' מבקשת לעולם לא לאפשר לצופים לעלות לשאוף אוויר - מטרה ראויה להערצה שלמרבה הצער גם מובילה מדי פעם למונוטוניות. בבימויו של של דני סירקין, ההפקה קרה ועם זאת שופעת אנושיות, והנופים האורבניים הרבים (שצולמו באתונה) מצודדים במיוחד בשכנוע שלהם. כשהלב שלה על השרוול, 'טהרן' היא טרגדיה טובה יותר מאשר מותחן - ואולי בכוונת מכוון".
סלוני גג'ר ב-A.V Club כתבה כי "על אף שהייתה מרוויחה מכתיבה ועריכה חדות יותר, 'טהרן' בכל זאת מצליחה במשימה המרתיעה של לספר סיפורים אישיים בעודה מביטה בהיסטוריה הארוכה של המתיחות הפוליטית בין שתי מדינות. היא מספקת תובנה, קלישאתית ככל שתהיה, בנוגע לעוצמתם הגוברת של בני נוער המוחים למען חירות. ל'טהרן' יש גישה מציאותית אך חמה באופן שבו היא מציגה את האסתטיקה של העיר שבשם הסדרה, יוצאת נגד רוב הסטריאוטיפים הקשורים למזרח התיכון. אבל אולי התרומה הגדולה ביותר שלה היא פתיחת צוהר לטריטוריה לא ידועה יחסית עבור מרבית הקהל האמריקני".
ב-NPR כתב ג'ון פאוור: "בעוד הטוויסטים הרבים דואגים שהסדרה תהיה לופתת, מה שהופך אותה למעניינת הוא לראות כיצד הפקה ישראלית מתארת את איראן. בהתחלה נראה שאולי אנו מתמודדים עם סוג של מופע אימה גיאופוליטי. אנו צופים בתיירים ישראלים מתחרפנים כאשר בגלל תקלה הם נאלצים במפתיע להחליף מטוס בטהרן, מקום שבתחילה נוצר כדי להעביר ניכור ופחד. עם זאת, במהרה הסדרה הופכת מורכבת יותר. 'טהרן' מבהירה כי המוסד מסוגל לאלימות לא נעימה, ונמנעת בכוונה מלרדד את האיראנים לרמת מפלצות, מקפידה להבחין בין העם לממשלתו".
דורות'י רבינוביץ כתבה בוול סטריט ג'ורנל: "בלתי סבירה ככל שתהיה כסיפור ריגול, 'טהרן' משמרת את המתח לכל אורכה, אולי מפני שהיא עוסקת ביותר מאשר ריגול. זו מעשייה שמשלבת את הדרמה של תרבויות וזהויות אבודות". ב-Decider כתב ג'ואל קלר כי "לא יהיה מופרך לומר ש'טהרן' היא בהחלט סדרה יפה-למראה ומשוחקת היטב. ניב סולטן מצוינת בתפקיד תמר החצויה, וטאוב עושה עבודה נפלאה בתפקיד כמאלי".
גם מחוץ לארצות הברית זוכה "טהרן" לתשבחות. בטלגרף הבריטי כתב אד פאוור: "חלק מהאפיל ללא ספק נטוע בחידוש. החספוס, הרעש, החום של איראן מציפים את המסך: התחושה היא שזונדר באמת לוקח אותך למקום שלא היית בו מעולם". ומוסיף בהמשך: "זונדר מתזמר את המתח ביד אמן, מרכיב מותחן שהוא מסוגנן כשם שהוא עוצר-נשימה". ב-Scroll.in ההודי כתבה אודיטה ג'ונג'ונוואלה: "ההחלטות של תמר מדי פעם מפוקפקות - לעתים קרובות היא מניחה לצעיף שלה להחליק, והיא אימפולסיבית ובכך מסכנת אחרים. אבל הבלבול וחוסר הניסיון שלה גם מאניש אותה, בעודה ניצבת בפני משבר מצפוני והתכתשות בין האישי למקצועי". בהינדוסטן טיימס ההודי כתב רוהן נאהאר כי "בעוד הסדרה, הפקה ישראלית, ללא ספק מוטה נגד משטר האייתולה, היא גם מקדישה זמן נכבד להאנשת הגברים והנשים שמשרתים אותו. הם רק פיונים, היא מרמזת, בצורה נאצלת למדי".