שום דבר טוב לא מסתתר מאחורי מסיכה. תחשבו על זה רגע, נסו להיזכר במסיכות לאורך ההיסטוריה, בתרבות, בחדשות. זה או שודד, או טרוריסט (אם הוא ערבי אז קוראים לזה 'רעול פנים') או פנים מצולקות או רוצח סדרתי. איך שלא תסתכלו על זה - שום דבר טוב.
ובכל זאת, איפה שלא תסתכלו בימים אלה - מסיכות. יש את אלו המובנות מאליהן, שאנחנו חייבים לעטות כדי לא להמשיך להפיץ רסס טיפתי וייאוש לכל עבר. אבל גם על המסך שלנו, בפריים טיים, מסיכות, תחפושות, קרנבל, ינון מגל.
וגם בתקשורת - מסיכות מפוקסלות מסתירות פנים של גברים עם מוניטין ושם טוב, כמו אביעד משה. ששמו הטוב הולך לפניו כמי שריסק לאישתו שירה את הפרצוף עם מערוך, דקר אותה לפחות עשרים פעמים בכל חלקי גופה, שבר את שיניה, ריטש את פרצופה ותלש את שיערה, כל זה כשהיא חובקת בזרועותיה את בנם הפעוט - עוד לא בן שנתיים; והוריה, שאליהם התקשרה כדי להזעיק עזרה, שומעים דרך הטלפון את זעקותיה המחרידות, שהצליל היחיד שמקפיא את הדם יותר מהן הוא השקט שבא אחריהן, כשכבר לא היה לה קול ואוויר לזעוק.
אביעד משה עמד מעל הגוף המדמם והמרוסק של אישתו ונעצר רק בשנייה האחרונה לפני שיצאה נשמתה, בגלל ששכנים התערבו. כמה ימים לאחר מכן בבית המשפט הוא פנה לשופט וביקש צ'אנס. תנו לו צ'אנס, הוא מקרקף מהלב. ויש לו מוניטין. אם כולם יידעו שהוא האיש שניסה לרצוח את אישתו עם מערוך וסכין מטבח בזמן שבנם בידיה, לא יהיה לו עתיד. אבל אם זה יישאר ככה בינינו הגברים, רק אני ואתה כבוד השופט, אולי עוד ייצא ממני משהו.
כשלעצמי, לא יצא לי לעמוד עם מערוך ביד מעל בן אדם חבול. אבל אולי יש משהו במעמד הזה שגורם לך לצפות פני עתיד. לחשוב על כל הדברים שעוד מחכים לקרות לך וכל מה שאתה עוד יכול להיות. אז מה אם פחות משני מטר מתחתיך, על הרצפה, העולם של מישהי עצר.
"אני קצת מופתע מה כל כך הכמיהה הזו לבוא ולפרסם", אמר אביעד משה לשופט אמוראי, וזה השתכנע, הודה לו על דבריו והעניק לו צו איסור פרסום שיוכל להסתיר מאחוריו את פניו. באמת איזו הפתעה, איזה מין ציבור מפתיע זה שרוצה לדעת איך נראים פניו של אדם שנכנס למטבח, נוטל מערוך בידו האחת וסכין בשנייה ומסתער על אישתו עד שהיא הופכת לעיסה מדממת על הרצפה. מציבור צמא דם ופנים ושם שכזה יש להישמר בהחלט, הבו לאיש המסכן הזה כמה ריבועים מפוקסלים שיוכל לחסות בצלם.
אלא שמהר מאוד התברר שלפחות במקרים כאלה של עיוות צדק וקלקול מוסרי מובהק, הציבור לא מתבלבל. במקום שבו שגה השופט אמוראי שגיאה מרה וצורמת, באו הרשתות החברתיות ותיקנו. סוף סוף הצדיקו את שמן - רשתות וחברתיות. אחד אחרי השני נארגו זה לתוך זה הפוסטים, הכועסים, הכואבים, המתקוממים והמורדים. ככה נוצרת רשת תמיכה, ככה נראית חברה.
זה התחיל בטפטוף של פוסטים שהתקוממו וחשפו במפגיע את שמו ופניו תוך הסתכנות בנקיטת צעדים נגד מה שהוא הפרה של צו בית המשפט. הטפטוף נמהל גם בכמה ניסיונות קצת יותר חמקמקים לעקוף את צו איסור הפרסום עם אזכורים כמו אגביים לשמו המלא של משה ותמונתו. אבל בסוף הוא הפך לשיטפון של פוסטים וציוצים, שהבהירו היטב שיש כאן צו משפטי שדגל שחור משחור מתנוסס מעליו. וטוב עשה ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע כשהפך את ההחלטה והתיר את הפרסום.
צו איסור פרסום? הצחקתם את האינטרנטים. לא. בעצם הכעסתם אותם. ברוכים הבאים למחוזות השיימינג. החוק היבש אולי לא נרטב אף פעם, לא מדמעות של ילדה ולא מדמה של אישה. אבל צו איסור פרסום שערורייתי שמעולם לא היה צריך להיכתב ולהיחתם בהחלט יכול להיסחף ולהישטף בזרם של פיד זועם ולהיבלע בחור הניקוז של המדיה החברתית.
שום דבר טוב לא מסתתר מאחורי כיסוי פנים. בבית החולים סורוקה שוכבת אישה, פניה חבושות, שכבות שכבות. כואב לה הכול. אין לה שיניים בפה, וכרגע, גם אין לה יותר מדי סיבות לחייך. היא לא בחרה להיות שם, אבל ברגע שהיתה לה אפשרות להביע את רצונה היא ביקשה מבני משפחתה שישתפו את תמונתה ויפרסמו את שמה. גם כשצו איסור הפרסום עוד הגן על בעלה ושמר עליו כ"גבר מהדרום שחשוד כי ניסה לרצוח את אישתו", היא לא היתה מוכנה להיות "האישה שהוכתה". היא לא רצתה אפילו את המסיכה הזאת. קוראים לה שירה והיא שרדה. קוראים לו אביעד משה והוא ניסה לרצוח אותה.