עוד סגר מתהדק עלינו. עד אתמול הוא היה קל יותר מהקודם. אפשר היה לעשות כמעט הכול - ללכת לעבודה, להתרחק מהבית עד קילומטר, לשחק בגן השעשועים, להתפלל. שבוע לתוך הסגר ומספר הנדבקים היומי מגרד את ה-7,000, אולי כדאי שנתחיל להתפלל.
עוד סגר מתהדק עלינו. מהיום הוא יהיה קשה יותר מהקודם. מותר כמעט הכול, חוץ מלקוות שזה יעזור.
ערוצי החדשות זועקים אלי את מספרי הנדבקים היומיים. אני שומעת אותם עמומים, מבעד לפס הקול של קפטן תחתונים. גם התענוג המפוקפק של לעקוב אחרי הדיווחים על המגיפה הפכו לפריבילגיה בימים אלה. מסך הטלוויזיה הוא קורבן קל עבור כמה דקות של שקט. שלושה ילדים יש בבית ושני הורים שצריכים לעבוד. בסגר הזה מותר כמעט הכול, חוץ מלשלוח את הילדים למסגרות.
בטלוויזיה מונים את רשימת ההגבלות: מי יוכל להמשיך בחייו ועל מי ייכפה חידלון. ורק ויכוח אחד עדיין מתנהל: הדתיים יפגינו אם לא יתנו להם להתפלל, החילונים מתפללים שלא יקחו להם את זכות ההפגנה. בסגר הזה אפשר כמעט הכול, חוץ מלהסכים עם מישהו אחר.
אני שומעת את המילים של יונית ותמר בכל ערב אני מבינה את משמעותן, אני יודעת שהמצב לא טוב. אבל טווח הריכוז לא רואה מעבר ליום הבא - מה עושים עם הילדים מחר? מי מאיתנו יהיה פנוי לעזור בזום? מתי אצליח לעבוד? כמה שעות סביר שילד בן 5 ישחק בפלייסטיישן ביום? (אם התשובה היא פחות מ-8 אל תענו לי. אני לא רוצה לדעת).
הראש מלא בשאלות קטנות ובעיות יומיומיות שאין להן תשובות נכונות או פתרונות טובים. את הבעיות הגדולות ממילא אין לי איך לפתור, אז את המחשבות עליהן אני דוחה למחר. מחר אדחה אותן לערב - אחרי שהילדים ירדמו, אחרי שאסיים לענות על המיילים, אחרי שאכתוב את כל המילים שצריכות להיכתב. בערב אדחה אותן שוב ליום המחר. וחוזר חלילה.
כל יום בפני עצמו. כל יום מההתחלה. אתמול הוא עוד יום שאפשר למחוק מהלוח. העתיד לעת עתה הוא רק מחר. אין סיבה לחשוב מעבר לזה. אין חופשה מתוכננת, אין תאריך חזרה לשגרה, אין אירועים ושמחות, אין חגים, אין חופש גדול. רק יום ועוד יום.
וזה עוד התרחיש הטוב. סתם בית רגיל עם בעיות רגילות של מגיפה בלתי-רגילה וסגר בלתי-יעיל. יש בתים שמאחורי הקירות שלהם נשפך דם. יש בתים שבהם נאחזים בקירות, כי בתום הסגר אולי כבר לא תהיה קורת גג. יש ילדים שהבית שלהם הוא לא מקום בטוח עבורם, והם סגורים בו עכשיו כמו בכלא. ואין מי שישמע אותם מבעד לקירות, אין גננת או מורה עם עיניים טובות שתראה אותם בבוקר. יש נשים שאם יש להן קצת מזל, השכנים שלהן ישמעו אותן צורחות רגע לפני שבן הזוג שלהן ירצח אותן (אם היה להן יותר מזל מישהו היה מושיט להן יד עוד קודם). בסגר הזה אפשר כמעט הכול, חוץ מלדאוג למי שצריך באמת.
אם בסגר הקודם עוד חשבתי שצריך רק להוריד את הראש ולתת לגל העכור הזה לעבור, עכשיו כבר ברור שאנחנו טובעים. הקורונה היא רק נהר גדול וסוער של חרא שאנחנו צריכים לצלוח לפני שניאלץ להתמודד עם הבעיות האמיתיות. לא שהקורונה היא לא בעיה אמיתית, היא בהחלט כן. אבל היא תעבור מתישהו, ואנחנו נצא ממנה חבולים ושרוטים כמו שרק מי שעברו טלטלה עולמית קולקטיבית יכולים להישרט. ועם המטען המפוקפק הזה והמצברים המדולדלים שלנו, כיחידים וכחברה, נצטרך להתחיל לתקן אחד אחד את כל הדברים הדפוקים והשבורים - אלה שדפקנו ושברנו לפני הקורונה.
בתחילת המגיפה אמרו שריחוק חברתי לא יעבוד בישראל. אנשים פה לא יודעים לשמור מרחק, נעמדים עליך, מדברים לתוך הפרצוף שלך, מתחבקים. אבל הריחוק החברתי התחיל פה הרבה לפני הקורונה, וכשהיא תסתלק מכאן, נישאר רחוקים זה מזה. הרק ביבים מהרק לא ביבים, החילונים מהדתיים, היהודים מהערבים, העשירים מהעניים, הגברים מהנשים. בסגר הזה אפשר כמעט הכול, חוץ מלהתקרב.