צער גדול נחת על ישראל בכלל ועל עולם התרבות בפרט עם מותו של יהושע קנז, מגדולי הסופרים העבריים, ששימש גם כעורך ומתרגם, ובין השאר את מוסף ספרות של הארץ בעבר. קנז הלך לעולמו הלילה בגיל 83 ממחלת הקורונה. ההלוויה תתקיים היום (שני) בבית העלמין ירקון ב-18:30.
חיליק גלס, אחיו הצעיר של קנז, ספד לו בשיחה עם וואלה! תרבות: "הוא היה אדם מדהים, כולם יודעים את זה. קיבלתי ממנו השראה רבה. הוא היה מאז ומתמיד היה אח דאגן, כמו אימא פולניה. כל יום חמישי בערב הוא אמר לי 'נדבר מחר ונעשה קלבת שבת', אמר את המילה 'קלבת' בטעות מכוונת, ועוד כל מיני שטויות כאלה. הייתה בו אהבת אדם, היה בעד השוויון ונגד הגזענות. הוא כאילו המציא את הדברים האלה. כבר כמה שנים לא איתנו, כי היה לו אלצהיימר. עצוב מאוד מאוד".
נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין ספד לסופר בטוויטר: "יהושע קנז הלך מאיתנו וזוהי פרידה כה קשה לתרבות הישראלית. מתרגם נפלא, עורך חכם וסופר גדול של הפרטים הקטנים, של אנושיות פשוטה. 'זה נכון שהעסק הזה של בני אדם הוא יותר מדי קשה לי. אני צריך שקט', אמר פעם. נוח בשלום ובשקט מר קנז, אוצרות הרוח שהותרת לנו ידברו אותך אחרי לכתך, תמיד".
שר התרבות חילי טרופר ספד לו: "הצטערתי צער עמוק למשמע הבשורה על מותו של הסופר יהושע קנז כתוצאה מנגיף קורונה. קנז תרם רבות לעולם הספרות, בין השאר בספר המופת 'התגנבות יחידים' שכתב וכן באמצעות עבודות התרגום והעריכה שלו. משתתף בצער המשפחה על לכתו. יהי זכרו ברוך".
א.ב. יהושע ספד לו בשיחה עם וואלה! תרבות: "יהושע, שנולד בהפרש של שלושה חודשים ממני, היה איש אהוב, חבר אהוב. הוא היה בודד, רווק, שמר על עצמו בקשרים עם נשים. ועם זאת היה איש רעים. כשפנית אליו קיבלת מיד מענה. הוא היה סופר מורכב. בהתחלה נראה היה שהוא סופר של סיפורי ילדות וסיפורי המושבה, אבל אט אט צמח הרומן החשוב 'התגנבות יחידים' שפילח את החברה הישראלית בשנות התהוותה, שנות העלייה הגדולה, ועסק בין השאר בחברה הישראלית, במזרחים ובלא מזרחים, בקיבוצניקים ובכל התערובת הזאת. בסבלנות עצומה תיאר אותה באמצעות בסיס הטירונים".
"לאחר מכן היה את הרומן המופלא 'בדרך אל החתולים', שם דרך האלצהיימר של אמו, אותו ירש ממנה, הכיר את המוסדות הללו של הזקנים ושל אלו שזקוקים לסעד. הוא היה מתרגם דקדקן ועשה עבודות מזהירות בתרגום הספרות הצרפתית של המאה ה-19, שהייתה מורכבת מאוד. כדי לתרגם אותה לכל גווניה היה צריך ידע וזהירות עצומה. הוא היה קשור לקלאסיקאים הגדולים של הספרות הצרפתית. פעם בכמה זמן ישב בפריז, אגר את עצמו לכתיבה וגמע את צרפת. הוא גם היה עורך, ולפעמים היה מתקן אותי בעברית, היה לו דיוק מאוד נכון ונחמד בשפה העברית".
"חוץ מזה הוא היה איש שמאל, למרות שלא התבטא פוליטית. היה חייל נאמן בפלוגות השמאל. הוא היה איש צנוע, לא רצה לקבל את פרס ישראל, מתוך צניעות, פחד מתקשורת וחשיפה, לא מתוך התנגדות לישראל. הזהות הישראלית שלו הייתה דבר מהותי. כמה שעמוס עוז ואני ניסינו לשכנע אותו לקבל את הפרס שהוצע לו, הוא סרב. וזה היה אקט שאפילו אנחנו לא הבנו אותו. הוא מעמודי היסוד של דור המדינה. אני קצת מקנא בו שהוא גמר את המשמרת שלו".
הסופר והעיתונאי בני ציפר, חברו של קנז, ספד לו בשיחה עם וואלה! תרבות: "יהושע היה שייך לדור של א.ב. יהושע ועמוס עוז, הוא למד איתם והיה חבר שלהם, ולכאורה היה אמור להיות מושפע מהם, אבל הוא היה עוף מוזר בחבורת הסופרים של שנות השישים. הוא התפתח לכיוון ממש אחר. כל המבט שלו על הספרות ועל החיים בישראל היה מבט חיצוני. הוא תרגם הרבה מהספרות הצרפתית, והוא הסתכל על כל ההווייה הישראלית כמו סנוב מבחוץ. הוא לא היה מעורב פוליטית כמו עמוס עוז וא.ב. יהושע, זה לא עניין אותו. לא תמצא באף אחד מספריו אפילו אזכור אחד לשואה, בשעה שכל העולם עוסק בשואה. הוא שנא את כל הנרטיבים הקולקטיבים הישראליים והיה אינדיבידואליסט לחלוטין. זה ניכר בכתיבה שלו שהייתה שונה לחלוטין מחבריו. לכן היא כל כך חדשנית".
"קנז פשוט כתב על האנשים כמו שהם, בלי כל הסמליות הזאת שהייתה אצל סופרים אחרים", מוסיף ציפר, "בספרים שלו אתה לא מרגיש שהדמויות שלו מייצגות משהו. הוא מתאר את החיים כמו שהם, בצורה הכי ריאליסטית ואכזרית. בספר 'בדרך אל החתולים' הוא מתאר את החיים של אישה זקנה שנופלת, שוברת את הרגל ועוברת למוסד גריאטרי. הוא מתאר את החיים כמו שהם, וזו סגולה שכמעט אין כמוה בספרות העברית, לכתוב בלי קיטש דביק של סופרים אחרים. בנוסף, הוא היה ייחודי בסגנון שלו. הוא כתב מעט יחסית לסופרים אחרים. מה שאצלו היה חשוב זה הרמה של המשפט הבודד, שכל משפט ומשפט יהיה מדויק ומלוטש. הוא שקל כל מילה. זו הייתה גדולתו".
"מחצית מהחיים שלי חייתי במחיצתו", אומר ציפר, "הוא הכניס אותי לעולם הספרות והעריכה. עבדנו ביחד בשכתוב ובעריכה בהארץ, הוא הביא אותי להוצאת עם עובד. הוא היה מקור ההשראה הגדול שלי. יחד עם זאת, כמה שהיינו קרובים וחברים טובים אני לא יודע עליו כלום. אני מרגיש שלא הכרתי אותו בכלל כי הוא היה אדם מאוד סגור. המון סודות הלכו איתו לקבר".