שנים שאני נכנסת בכל בוקר לאוטו, נוסעת לעבודה ושומעת בדרך טל ואביעד. במהלך השנים האלה החלפתי אוטו, החלפתי עבודות, עברתי דירה - אבל לא החלפתי את טל ואביעד. בת אדם נוסעת לעבודה מדי בוקר בדרך סיזיפית, קשה, פקוקה, מייאשת, וזה אחד החלקים הטובים ביום שלה.
כשאת מאזינה לשיחות של שני אנשים בכל בוקר במשך קרוב לשעתיים ובמשך כמה שנים, נוצרת אינטימיות. את לומדת לזהות את הניואנסים בקול שלהם: מתי הם חולים, מתי הם עייפים, מתי יש להם יום לא מוצלח ומתי הם במיטבם. את כועסת ומתוסכלת איתם כשהם משחזרים חווית שירות לא טובה, צוחקת איתם משטויות, מתרגשת כשמשהו נוגע ללבם, ומובכת יחד איתם כשמאזין עולה לשידור עם סיפור חסר פואנטה ולא מספיק מעניין.
כשהשעה מתארכת והם מתים שתתחיל מהדורת החדשות כדי לשתות כוס קפה, אני איתם. כשאות הפתיחה של השעה הבאה מתארך יתר על המידה ומתלפף סביב עצמו בלופ מוזיקלי, אני תוהה אם זה בגלל שאחד מהם גונב עוד לגימה מהקפה או שאכטה מהסיגריה - או שהם פשוט שקעו בשיחה מעניינת ביניהם במטבחון, אולי על משהו שלא ראוי לדבר עליו מול מיקרופון פתוח, ולא שמו לב לשעון.
וזה עוד דבר שהסגר לקח ממני. הוא לקח לי את טל ואביעד. שני אנשים שנסעו איתי בכל בוקר לעבודה ודיברו אלי ואיתי את הסוגיות הבוערות של היום, שאותן הם משכילים למצוא לא רק במקומות הגלויים והצפויים כמו מהדורות החדשות או כותרות העיתונים, אלא גם בנבכי הדפים הנשכחים של "בועות" מדור הרכילות העסקית של מוסף ממון, ובכל מקום שביניהם.
כבר חצי שנה שאין בישראל ממש שגרה יציבה של חיי עבודה נורמליים, ואין לי את טל ואביעד שידברו לי לתוך האוזן כל בוקר ויתנו לי תפריט מאוזן בדיוק במידות הנכונות של פוליטיקה, ספורט, נטפליקס, השיר החדש של טיילור סוויפט ואיזו פיקנטריה טובה על שול, חברה של אמא של אביעד. ואני מתגעגעת לזה נורא. בעיקר לשול.
עכשיו, תראו, זה לא הדבר הכי גרוע שקרה בקורונה. זה אפילו לא הדבר הכי גרוע שקרה *לי* בקורונה, אבל זה עוד דבר גרוע. וראוי לשיר גם את קינת הדברים הקטנים והטובים שאבדו לנו בכאוס הגדול שהוא "הקורונה". שכבר הפכה משם עצם (סתם 'קורונה'), לתיאור זמן ('בקורונה'). שאם תחשבו על זה (ואסור להשוות, אבל לחשוב עוד מותר) זה קצת כמו השואה, שהיתה דבר, והפכה לתקופה ומקום - איפה היית בשואה? איפה אלוהים היה בשואה? וכו'.
אלה לא רק חיים שאבדו, עסקים שקרסו ואמונים שהופרו. גם מי שבריא ומתפרנס איבד את חייו, לפחות כפי שהכיר אותם. הכל השתנה, ואם בהתחלה היו אלה הדברים הגדולים שנעקרו מאיתנו שכאבו במיוחד (העבודה, המסגרות של הילדים, החגים עם המשפחה המורחבת, חופש התנועה), עכשיו מורגשות יותר ויותר הדקירות הקטנות של ההנאות היומיומיות שהיו ואינן.
ולי דוקרים בלב טל ואביעד. אני מתגעגעת לבקרים שבהם אני נכנסת למכונית שלי, לבד. ונוסעת לבד - אבל עם טל ואביעד, לאט לאט בנחש ארוך ומתפתל של מכוניות לכיוון תל אביב. וצוחקת איתם וצודקת איתם ושומעת עצת הורות ממש טובה של עינת נתן שלעולם לא איישם עם ילדי, או מתכון מגרה שלעולם לא אכין, והמלצה על משהו בנטפליקס שאני לגמרי אצפה בו, עוד באותו יום אפילו - כי בת אדם צריכה לדעת מי היא ומה המגבלות שלה ומה לעשות שאת המתכון לא אכין ואת העצה של עינת לא אזכור בזמן אמת, אבל בנטפליקס אצפה גם אצפה, במיוחד אם טל ואביעד המליצו. (ולמי שבכל זאת תקועים בפקקים גם עכשיו - התוכנית משודרת מדי בוקר ב-eco99fm).
זה פשוט שטל ואביעד הם סוג של חברים שלי. לא בקטע סטוקרי הזוי וגלן קלוז עם ארנבת, אלא במובן הכי בסיסי של שני אנשים שאני מחבבת ורגילה לשמוע מהם על בסיס יומיומי, ומזמן לא דיברנו. אני מחכה שכל זה ייגמר ונקבל איזה סימן לכך שהנורמליות שבה על כנה (באופן יחסי, בכל זאת ישראל פה). לנוח בתיבה היו הקשת בענן והיונה עם עלה הזית. ואני מחכה לעמוד בפקק עם טל ואביעד כדי לדעת - הקלו כבר המים?