לפני קצת יותר מעשור נשלחתי על ידי כלי תקשורת לא קטן במיוחד לסקר את אחד מאירועי שבוע הספר שנערך בפארק הירקון בתל אביב. כבר סיימתי את עיסוקיי במקום, כשלפתע רמקולים מנומסים הכריזו שהשחקן והיוצר גיל ססובר יחתום על ספרו החדש באחד מהדוכנים. ההודעה הזאת טלטלה אותי. משהו בשם הזה, גיל ססובר, דרך את כל נימי הנוסטלגיה בגוף שלי. כשהגעתי לדוכן, ססובר ישב שם לבד. גיל פאקינג ססובר. יפת האחד והיחיד, אין דה פלש. להפתעתי, אף אחד לא עמד בתור לקנות את הספר. לפתע הגיע אבא שגרר את בנו המתבגר לדוכן ושאל אותו בקול רם: "אתה רוצה שנקנה לך את הספר של גיל ססובר והוא יחתום לך עליו?". ססובר חייך כששמע את הילד עונה: "מי זה גיל ססובר?". זה היה יותר מדי בשבילי. השרירים לקחו פיקוד, וקניתי את הספר. לא היו לי ילדים אז, ובדיעבד הבנתי שגם לו לא היו ילדים כשהוא כתב את ספר הילדים שלו, מה שמפתיע, מכיוון שמדובר ביצירה מקסימה. מאז הוא הספיק לעשות ארבעה.
בשביל הדור שלי גיל ססובר זה לא עוד סתם שם. זו התגלמות ה-Cool האולטימטיבית. ג'יימס דין בגרסה עברית. מי שמנסה לסכם את פועלו כמדען הצרפתי מ"המבזק של ז'אק" עושה שקר בנפשו. הומור הנונסנס והסלפסטיק שלט על המסך של "הקומדי סטור" האגדית, אבל מחוץ למסך ססובר הפך לסמל של תקופה. הוא היה הרווק הכי מבוקש בישראל. בהמשך, הזוגיות שלו עם יעל בר זוהר הייתה ההגדרה המילונית לפאוור-קאפל. מהעמדה הזאת הוא הגיע להגיש שעשועון וירטואלי שבמרכזו משחק מחשב פשוט על טרול חמוד, דבר ששינה את התמונה לאלפי ילדים גיקים שנהגו לשחק בחדרם לבד. לפתע, משחקי מחשב הפכו לדבר מגניב. גם חצי יובל אחרי, השיר "היי הוגו היי" הוא עדיין להיט רוק עצום. ילדי שנות התשעים גם זכו לראות את ססובר בכיכר מלכי ישראל, רגע לפני ששינתה את שמה, כשליווה את יום השידורים המיוחד יחד עם "ילדי הנרות" ביום שלאחר רצח רבין. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון. הוא סימן לנו את התקופה.
כל ההקדמה הארוכה והאישית הזאת באה להסביר כמה קשה היה לצפות בתכנית החדשה של ססובר בערוץ 20. השרירים התכווצו כמו בדוכן ההוא בשבוע הספר. הלב רצה לפרגן. הנשמה לא הפסיקה להעריץ את האיש שהביא לנו את "שיר הטרטע". ועדיין, העיניים סירבו להאמין למה שהן רואות. לאן נעלם הקומיקאי שובר המוסכמות מ"המכונה שמגדילה את הז'" מהקומדי סטור? אחרי שהשאלה "לאן נעלם גיל ססובר" הפכה למטבע לשון, נראה שהתשובה הרבה פחות מעניינת מעצם ההתעסקות בשאלה ובזכרונות המתוקים שהיא מעלה.
התכנית החדשה של ססובר, "לילה טוב מאוד", היא קלאסיקה צינית מבית ערוץ 20. אחרי כמה שעות של גידופים, השמצות ופייק ניוז ברמה הנמוכה ביותר - מגיעה תכנית שמבטיחה לשדר רק חיוביות על המסך. למען הסר ספק, היא באמת מנסה לעשות את זה. בחצי השעה שניתנה לו, ססובר התעסק רק במחמאות ופרגונים. והאמת, גם הלב הציני ביותר יחסיר פעימה כשהוא יצפה בססובר מראיין את נאוה רביבו, אמו של לוחם גולני עמית בן יגאל שנהרג מפגיעת אבן שהושלכה על ראשו בפעילות מבצעית סמוך לג'נין. ססובר אינו מראיין מדופלם, רמת השידור הייתה זוועתית, אבל האנושיות שלו בשיחה הזאת טשטשה את רעשי הרקע. זו לא הייתה שיחת טוק שואו טיפוסית של מנחה מלוקק עם כוכבת שמנסה לקדם את הסרט החדש שלה, אלא איש שפעם היה מאוד מפורסם, והיום מבקש לנצל את אדי התהילה שלו כדי להחמיא לאם שכולה על מיזם החתונות שפתחה בחצר ביתה בתקופת הקורונה. סיפור אנושי קטן, פשוט - ואמיתי.
למרות שהוא רחוק מלהיות מקורי, הרעיון להרים תכנית של "רק חדשות טובות" בעידן הקורונה והפילוג הקשה בעם הוא חיובי וראוי לשבח. ועדיין, קשה להתעלם מהקונטרסט שבין תכניות הפריים טיים לתכניות הלייט נייט של "ערוץ המורשת". אחרי אוסף ההבלים של שמעון ריקלין, שבמהלך דיון פשוט הזמין בחור בשם יעקב, שלא ברור מה תפקידו בכוח, ונתן לו זמן מסך כדי לטנף ברמה הנמוכה ביותר על אסף זמיר, אופירה וברקוביץ' ובעיקר על אהוד ברק, עליו שפך טון של לשון הרע שגרם לריקלין עצמו להזהיר אותו שהוא מסתכן בתביעה. מאוחר יותר הגיעה שעה הצעקות עם ינון מגל, אותו איש שהמליץ לראש הממשלה לירות בכל העיתונאים עם תת מקלע. אחרי רצף הטלוויזיה הנחותה הזאת, חצי שעה של עלה התאנה החדש גיל ססובר ממש לא מספיקה כדי לכפר על כל העוולות שנעשו לפניו.
צריך גם לשאול למה הוא צריך את זה. עשרות שנים אחרי שיאו האמנותי, נראה שססובר נמצא במקום מצוין בחייו הפרטיים והמקצועיים. יש לו משפחה יפה, אישה נמרצת שרצה פעמיים בבחירות ברשימתם של בנט ושקד ועסקים פרטיים מצליחים שהצליחו "להעלים" אותו מהעין הציבורית - ובמקביל לגרום למידה ראויה של געגוע ציבורי ונוסטלגי אליו. את "הקאמבק" הזה הוא עושה ממקום נקי. זה התחיל בהוצאת סינגל מוזיקלי זניח, מופעי סטנדאפ שלא זכו להצלחה משמעותית ואיחוד עם חבורת הקומדי סטור שפרט בצורה נאה על מיתרי הנוסטלגיה, אבל לא מעבר. הקאמבק היה צריך לעצור פה, רגע לפני האוברקיל. לרוע המזל, חיידק הבמה היה חזק ממנו. הוא לא היה צריך את התוכנית בערוץ 20, אבל כנראה שהוא לא יכול היה בלי זה.
התכנית עצמה נעה על הספקטרום שבין "חמודה" ל"מביכה", כאשר אין מנוס מלתת לה הנחה על בוסריות של פרק ראשון. כפי שלא שופטים את המנה העיקרית במסעדה שנפתחה זה עתה, ראוי לתת לאנשי התכנית זמן חסד כלשהו, בטח כשמדובר בתכנית יומית בשידור חי. ועדיין, נראה שכל רגע שהתכנית הזאת תישאר בחיים תכרסם במה שנשאר מ"המורשת" של ססובר. בעיקר מכיוון שהיא ממש ממש לא מצחיקה.
כיאה לערוץ 20, אפילו שעת התכנית היא פייק ניוז, כאשר התכנית החלה שלוש דקות לפני הזמן עם מערכון פארודי מאוד לא מצחיק בסטייל "משימה בלתי אפשרית". ליתר דיוק זה נראה כמו מערכון פארודי על מערכון פארודי שכזה. שעה הפתיחה המוקדמת ממש לא הייתה התקלה הטכנית האחרונה בשידור. ססובר ניהל מונולוג שלם שלא ברור אם הוא לא מצחיק פשוט בגלל שהוא כתוב רע או בגלל מחיאות הכפיים הקרינג'יות שהגיעו משני עובדי אולפן בסיום כל בדיחה. אם זה לא מספיק, ססובר פשוט לא יודע לאן להסתכל בזמן שהוא מראיין, כאשר נראה שהבמאי מחבל בכוונה בשידור ומצלם בכל פעם את הפריים הלא נכון.
זה המשיך עם ריאיון מתחנף בהגזמה עם אקי אבני, הרווק השני הכי מבוקש בישראל לשנת 1997, בזמן שססובר היה במקום הראשון. כיאה לקונספט של התכנית, השיחה בין השניים הייתה חיובית ומלאה במחמאות וציטוטים יפים - אבל גם מלאכותית ומשעממת. זה לא חייב להיות ככה. "שיחה חיובית" לא חייבת להיות משעממת. דווקא מפגש בין שני כוכבים גדולים מהניינטיז יכול היה לספק הצצה מעניינת לחיי הזוהר של אותם שנים, לאו דווקא ממקום צהוב וחטטני, אלא שהשניים פשוט הסתפקו במחמאות הדדיות ובכמה שאקי אבני מצליח באינסטגרם. לקינוח, תרתי משמע, אבני קיבל עוגיית מזל שבתוכה היה כתוב (כמה מפתיע) שהוא תמיד הולך בדרך הישר. איך אמר פעם חבר של ססובר: מה זה החרטא הזה?!
שיא הריאיון עם אקי אבני הגיע עם "ההפתעה", כאשר העלו לשידור את אמא שלו. אבני הגיב בהתלהבות מוגזמת ומזויפת לחלוטין ("אמא?! וואו!!!"). אפשר היה לחשוב בטעות שנתנו לו לדבר עם מלכת אנגליה ולא עם אמא שלו, עמה הוא דיבר כמה שעות קודם, לדבריו. זה עוד יכול היה להיות חמוד איכשהו, אלמלא התקלה הטכנית (כן, עוד אחת) שמנעה מהצופים לשמוע את דבריה של חנה אבני. גם אקי עצמו לא הצליח לשמוע את אמו, כשלמעשה היחיד שהבין את דבריה של האמא היה ססובר, שהציע לאקי להתחבר אליו לאוזניה. אבל שוב, זאת תוכנית ראשונה, בשידור חי, אפשר לקבל את התקלות באהבה.
סיום התוכנית הציע פינת גאדג'טים שנשלפה ישירות מהניינטיז, עם גלאם בסגנון "זומביט" מנוחתה עדן. מנחת הפינה הציגה לססובר כוס שתיה צבעונית, פותחן בקבוקי יין בצורת עטלף וכלוב בו אפשר לנעול במנעול את הסמארטפונים של האורחים לפני ארוחות משפחתיות. אגב, לא ברור אם כלוב עם מנעול נחשב בכלל טכנית לגאדג'ט, בכל זאת מדובר בהמצאה שנמצאה בחורבות נינווה, בירת אשור העתיקה. כך או כך, ריח הניינטיז באוויר הפסיק להיות נוסטלגי והחל להפוך למעט מטריד בשלב הזה. למעשה, כל הקטע הזה נראה כמו פארודיה לא מוצלחת על "המבזק של ז'אק", כאשר היוצרות התהפכו וססובר הפך מהמדען האקסצנטרי שמציג המצאות משוגעות למנחה הבוק שמתלהב מכל דבר שמציגה בפניו מובילת טרנדים עם שיער כחול.
כמו האיחוד האחרון של "הקומדי סטור", התחושה היא שהגעגועים היו לקונספט ולתקופה, ולא למוצר עצמו - ונוסטלגיה היא מין מוצר שראוי לצרוך בכמויות מדודות, ולעתים רחוקות. תוכנית לייט נייט יומית היא ההפך הגמור מכך. התגעגענו לרעיון של גיל ססובר כפי שאנחנו מתגעגעים ל"סנייק" בנוקיה הראשון שלנו, זה לא אומר שאנחנו נזרוק את האייפון לפח עכשיו. יש זכרונות שעדיף לשמור כמו שהם, ולא לנסות לשחזר.
לא ברור אם היה איזה משהו מיסטי באולפנים של "הוגו" אבל אחרי שנועה ירון חזרה בתשובה, גם שותפה לתוכנית התקרב לדת. זה כמובן בסדר גמור, בטח כשנראה שהוא בוחר לקחת מהיהדות את פניני החוכמה והערכים החיוביים. הפוסטים הרוחניים בעמוד הפייסבוק של ססובר, בהם הוא קורא לאיחוד לבבות ואהבת חינם, לא משאירים מקום לספק שהלב שלו נמצא במקום הנכון. בתמונת הקאבר שלו הוא הציב את המילים הכי יפות בשפה העברית: "ואהבת לרעך כמוך". זה לא פחות קול מאשר כל דבר אחר שהוא עשה בקריירה האמנותית שלו.
הבעיה היא שאי אפשר לקרוא לאחדות ואהבה ובו בזמן לשתף פעולה עם חורשי רעה כמו ריקלין ולנסות לחפות על מפיצי בורות מסוגו של בועז גולן. אם ססובר היה מעלה את התוכנית החדשה כשידור לייב בעמוד הפייסבוק שלו, התוכנית הייתה זוכה לכמות צופים דומה לזו שיש בשעות הלילה בערוץ 20, אולי אפילו יותר. בתוכנית רשת כזאת אפשר היה לקבל ביותר הבנה את התקלות הטכניות הרבות והבימוי החובבני. ובעיקר, תוכנית כזאת לא הייתה צריכה להיות מזוהה עם ערוץ שמפיץ כל כך הרבה ארס, הסתה ופילוג.