בצעירותו, הבמאי הבריטי כריס האנט סלד מלהקת אבבא ואפילו די זלזל בה. אך ב-1992, גיסתו הביאה לו את אוסף הלהיטים "גולד". כשהחליט לא להשתמש בפתק ההחלפה ולחץ על הפליי, שאל את עצמו למה לעזאזל הוא עושה את זה, אבל אחרי כמה צלילים, התאהב. "עברתי מסע שרבים אחרים עברו גם כן, בונו למשל. לא אהבתי את אבבא כשהיו פעילים, אבל בניינטיז הקשבתי להם מחדש וחוויתי הארה", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות. "הבנתי שהשירים שלהם מורכבים גם מבחינה הפקתית וגם מבחינה ווקאלית - כל כך מורכבים, שרוב האנשים לא יהיו מסוגלים לשיר את אבבא כמו שצריך".
האנט כבר יצר ספיישלים דוקומנטרים על שלל מוזיקאים, בהם אריק קפלטון ומייקל ג'קסון, ולאחרונה התקין גם סרט באורך חמישים דקות על הלהקה שהיתה לו הצתה מאוחרת לגביה. קוראים לו "אבבא לנצח", והוא זמין כעת בלעדית ב-VOD של yes דוקו, ועוסק בסיפורים מאחורי הלהיטים הנצחיים של ההרכב, בו היו חברים כזכור אנייטה פלטסקוג, אנני-פריד לינגסטד, ביורן אולבאוס ובני אנדרסון.
"בכל פעם שאני עושה סרט על מוזיקאי, השאלה שלי דומה - בסופו של דבר, כולם הרי מנסים לעשות אותו דבר, אז איך זה שיש כאלה שטובים מאחרים?", אומר האנט. "התשובה שלי היא: מי שהגיע רחוק יותר הוא זה שעבד קשה יותר. מייקל ג'קסון, למשל, היה האיש שעבד הכי קשה בעולם הפופ, כשביונסה תפסה לו את המשבצת הזו אחרי מותו.
"בני אנדרסון סיכם לי זאת כך: לכתוב שיר זה כמו לתפוס דרקון. הדרקון מתחבא במערה ואתה מחכה מחוץ לה, ואתה לא יכול לזוז לרגע, גם לא להפסקת צהריים, כי ברגע שתלך הוא יברח לך ולעולם לא תתפוס אותו. אתה צריך להישאר שם עד שהדרקון יישבר. לכן, אבבא בילו ימים ולילות וניסו דברים מאות פעמים עד שהשיר יצא טוב".
מה השיר האהוב עליך? אצלי זה "Dancing Queen".
"פעם זו היתה התשובה שלי, ואם תשאל אלף איש, 900 מהם יענו כמוך. אך כיום החלפתי פייבוריט ואני מעדיף את 'The Winner Takes it All'. הסיפור של השיר הזה מדהים: ביורן אולבאוס כתב אותו בהשראת הגירושים שלו ושל אנייטה פלטסקוג, ואז אנייטה נכנסה לאולפן ושרה אותו. אפילו בפליטווד מק לא היו סיפורים מטורפים כאלה מאחורי השירים. לאיזה עוד להקה יש סיפורים כאלה ושירים כאלה חוץ מאבבא?".
הסרט הוא מעין גרסה מצולמת של מוזיאון אבבא בשטוקהולם, אך כיוון שאי אפשר לבקר כרגע בשוודיה - מדובר בתחליף לא רע. יש בו הרבה מידע עליו שמים דגש גם במוזיאון. למשל: העובדה שבשנות השבעים, לאחר הזכייה באירוויזיון עם "ווטרלו", ההיפסטרים השוודים הפנו עורף להרכב. התפיסה היתה שמדובר בלהקה סחית, ממוסחרת ובינלאומית מדי, ככה שבקושי השמיעו אותה ברדיו - ולפי הדוקו הזה, חבריה שמחו על כך, כי זה אילץ את מי שרצה להקשיב להם לרכוש אלבומים, והכניס להם כסף.
"במהלך התחקיר לסרט, הדבר שהכי הפתיע אותי היה לגלות עד שהשוודים התנכרו לענף הייצוא התרבותי הכי מוצלח שלהם", אומר האנט. "היו אנשים בשוודיה שביטלו את אבבא רק כי התלבושות שלה לא היו מוזרות מספיק, ובכך פספסו את כל העושר והגאונות המוזיקלית של הלהקה".
אחד הדברים המצחיקים במוזיאון אבבא זו הלוליינות הלשונית שבה מסתירים עד כמה קריירות הסולו של החברים והחברות בלהקה לא המריאו. איך אתה מסביר שהם לא ממש הצליחו כיחידים?
"תראה, בני וביורן כתבו לאחר מכן את המחזמר 'Chess' שהצליח מאוד, אם כי זה באמת היה מזמן - 1985. עשר שנים לאחר מכן הם יצרו את 'כריסטינה פרוֹן דובמוֹלה' שהוא מאתגר יותר והצליח פחות, אבל בעיני זו העבודה הכי יפה שלהם. לאנייטה היו שירים לא רעים, בסגנון של אבבא, אבל לא היה להם אותו עושר מוזיקלי. הסוד של אבבא היה האיכות של ההפקה המוזיקלית, וגם החיבור והאלכימיה בין כולם ובעיקר בין הקולות של כולם - וזה לא משהו שאפשר היה לשחזר בקריירות הסולו".
אתה חושב שאבבא התפרקו מוקדם מדי?
"להפך. השאלה היא לא למה הם התפרקו, אלא איך זה שהם לא התפרקו קודם לכן. אנייטה וביורן התגרשו, בני ואנני-פריד התגרשו, ובכל זאת הם המשיכו לסחוב עוד כמה שנים ביחד. כמה להקות היו עומדות בזה? חוץ מזה, הם הבינו בשלב מסוים שהם כבר לא עם האצבע על הדופק של הקהל. הם התרגלו לכך שכל שיר שלהם עולה אוטומטית למקום הראשון במצעד הלהיטים, אבל כשזה הפסיק - הם הפנימו שהם עברו את הנקודה שבה הם יכולים להתחבר לציבור הצעיר, ופשוט התעייפו".
הם חשבו ש"מאמא מיה" יהיה הצלחה כזו גדולה?
"לא, בהתחלה זה היה אמור להיות מופע מחווה צנוע בתיאטרון קטן, ואז זה התפתח למפלצת עם זרועות על הבמה ועל המסך הגדול. אם היית מדבר עם חברי הלהקה ב-1999 הם היו אומרים לך 'עשינו הרבה דברים מאז אבבא, בוא נדבר על דברים אחרים', אבל היום הם כבר בגישה אחרת, ומשלימים עם זה שהמוזיקה שלהם נולדה מחדש ואנשים עדיין רוצים לדבר עליה".
במסגרת החיים החדשים של אבבא, הם הקליטו חמישה שירים חדשים, שיציאתם לאוויר העולם התעכבה בשל הקורונה. נוסף לכך, היה בעבר דיבור על מופע מיוחד, שישתמש בטכנולוגיית הולוגרמות חדישה כדי להחזיר את ארבעת המופלאים והמופלאות לבמה בגרסאות הצעירות שלהם.
"ככל שאני יודע, הרעיון הזה לא מתקדם וכרגע ירד מהפרק", אומר האנט. "הם פרפקציוניסטים ולא יוציאו לפועל משהו שלא יהיה מושלם".
ומה עם איחוד בלי הולוגרמות? שפשוט ארבעתם יחזרו לבמה כמו שהם במופע קאמבק שמן הסתם הכרטיסים לו יהיו הכי יקרים ומבוקשים בעולם?
"תשכח מזה. הם לא הופיעו יחד מאז 1982, וזה כבר לא יקרה אף פעם".
לפחות השירים תמיד איתנו.
"כן. אבבא הם חלק מההיסטוריה של המוזיקה, לא פחות מהביטלס או כל להקה אחרת. הלהיטים שלהם הם המחשה לאיך כותבים שיר פופ מושלם, ואנחנו נמשיך לדבר עליהם גם בעוד ארבעים שנה לפחות".