החיים של בילי הולידיי הם לא סתם סרט, אלא כמה סרטים יחד: דרמה חברתית, פילם נואר, מלודרמה רומנטית, פילם נואר ומן הסתם גם מיוזיקל.
בעידן שבו נעשים כל כך הרבה סרטי דוקו מוזיקליים, מפתיע שכמעט ולא נעשו כאלה על חייה הסוערים של הזמרת, שבמותה הותירה אחריה מורשת נצחית וגם הרבה סימני שאלה. אולי הסיבה לכך היא כזו: המוזיקה של הולידיי נשמעת כל כך אקטואלית, רלוונטית ועכשווית, שקל לשכוח שהלכה לעולמה כבר ב-1959, כך שאין בנמצא כמעט אף אחד שהכיר אותה בזמן אמת ויכול לספר עליה, מה שמקשה על יצירת סרט דוקומנטרי שכזה.
אך הבמאי הבריטי ג'יימס ארסקין הצליח לשים ידיו על אוצר. מתברר כי בשנות השבעים, עיתונאית בשם לינדה ליפנק קוהל ביקשה לכתוב ביוגרפיה של הולידיי. היא ערכה תחקיר במשך שמונה שנים והקליטה 200 שעות של ראיונות עם מי שהכירו אישית את הזמרת, ובהם הוריה החורגים, אהוביה, חברי ילדות, הסרסורים שלה, סוכני ה-FBI שעצרו אותה וחברותיה לתא המאסר, וגם מוזיקאים בעלי שיעור קומה כמו צ'רלי מינגוס וקאונט בייסי. התחקירנית מתה בצורה מסתורית ב-1979, בדיוק עשרים שנה אחרי מושא התיעוד שלה, כך שהספר שתיכננה לכתוב מעולם לא יצא לאור, וההקלטות נותרו גנוזות - עד עכשיו.
בהתבסס עליהן, ארסקין מציג סרט דוקו הסוקר את התחנות השונות בחייה של הולידיי, שכללו אונס בגיל צעיר, עבודה בזנות, הסתבכות עם החוק, אינספור פרשות אהבים מכל הסוגים וכמובן קריירה מוזיקלית ייחודית, אגדית ופורצת דרך. התוצאה, שנקראת פשוט "בילי", תערוך את הבכורה הישראלית שלה במסגרת פסטיבל דוקאביב שיתקיים מסוף השבוע במתכונת וירטואלית, ולאחר מכן תוקרן ב-yes דוקו.
ארסקין הוא יוצר פורה, אך עד כה התמקד ביצירת סרטי דוקו ספורטיביים, למשל "לילה אחד בטורינו" המהולל, על המסע הבלתי נשכח של נבחרת אנגליה במונדיאל 1990. "בשלב מסוים, שאלו אותי אם יש גם נושא מוזיקלי שהייתי רוצה לחקור, ומיד עניתי - החיים של בילי הולידיי", הוא אומר בריאיון זום לוואלה! תרבות לרגל ההקרנה בדוקאביב. "כמו בסרטי הספורט שעשיתי, גם הסיפור של בילי מדבר על המפגש בין תרבות וחברה, ועל הרגשות שהמפגש מסוגל לעורר בקהל. יותר מכל, מה שמשך אותי לפרויקט היה ההתוודעות להקלטות הללו. כך ידעתי שאוכל לספר את הסיפור של בילי דרך אנשים שהכירו אותה, ולא דרך אנשים שכתבו עליה".
אתה זוכר מתי היתה הפעם הראשונה ששמעת את המוזיקה שלה, ואיך זה גרם לך להרגיש?
"זה קרה בגיל מאוחר יחסית. מצאתי תקליטור שלה בבית של מישהו, ומיד נדהמתי מן העוצמה של הקול שלה. בחיים לא שמעתי קול כזה. גם אם לא הייתי מבין אנגלית, הייתי מבין מה היא שרה רק מהצורה שבה היא עושה את זה, ומכמות הרגשות שהיא מעבירה. כפי שאומרים בסרט, הקול שלה היה מעין כלי נשיפה אנושי. היא השתמשה בו כדי להעביר אמוציות, ולא רק מילים. הקשבתי לה שוב ושוב וכל פעם התרגשתי מחדש".
את הסאונד של ההקלטות משלב ארסקין בשלל קטעי ארכיון, בהם מהופעות של הולידיי, שצולמו במקור בשחור לבן וכאן נצבעו. "הצבע נועד כדי להמחיש עד כמה המוזיקה של בילי עכשווית ודינמית", הוא אומר. "רצינו להראות עד כמה העולם שלה מחובר לעולם שלנו".
עד כמה היה מאתגר לעבוד על הקלטות בנות עשרות שנים?
"קשה להסביר עד כמה. היינו צריכים לשחזר אותן ולהקשיב להן בקפידה שוב ושוב, לא רק כדי להבין מה אומרים, אלא כדי להבין מלכתחילה מי מדבר. לפעמים לא היה ברור אפילו מתי הריאיון נעשה ומה המטרה שלו.
"לאחר מכן, הרכבנו מכל הראיונות פסיפס של נקודות מבט שונות. הסרט לא מציג רצף של עובדות לגבי בילי, כי בשביל זה אפשר לכתוב ערך ויקיפדיה. הוא בנוי כמו סיפור בלשי, עם קשת של נקודות מבט. הראיונות סותרים זה את זה ולפעמים גם את עצמם, וסביר להניח שגם בילי היתה בודה עובדות. כל זה מוכיח עד כמה הדמות שלה מורכבת. אין אמת לגביה - רק שמועות ואגדות".
אם ארסקין בכל זאת היה יכול לקבל תשובה ברורה לשאלה אחת, הוא היה רוצה לדעת את מי הולידיי אהבה באמת. "הייתי רוצה לשאול אותה אם היא באמת אהבה את כל מי שהיתה איתו, או שהיה אחד שהיא אהבה במיוחד", הוא אומר. "ניחוש שלי - היא היתה אומרת 'לא אהבתי אף אחד מהם, כולם היו בני זונות'. ואולי היא היתה אומרת 'יום אחד אהבתי מישהו יותר ממה שאפשר לאהוב, אבל ביום אחר לא אהבתי אותו בכלל'. היא היתה מאוהבת באידיאה של האהבה, אבל אני לא בטוח שהיתה לה הזדמנות להיות נאהבת כמו שצריך".
והיא לא פעלה לפי שום קודים חברתיים.
"היא היתה מאוד מינית, מאוד סקרנית. היא היתה רוח חופשייה, מה שגם הביא איתו הרבה כאב. היא לא גדלה בבית פוריטני, אלא בתרבות שבה סקס לא היה כזה ביג דיל. סקס לא הפחיד אותה, והיא גם הבדילה בינו ואהבה".
יכול להיות שאהבת חייה האמיתית היתה כלבים? היו לה המון כלבים, מכל מיני סוגים. יצא אפילו ספר על זה.
"הכלבים שלה היו התינוקות שלה. הם היו מקום מבטחים להניח בו את הרגשות שלה. והם היו נאמנים".
השיר הקאנוני ביותר של הולידיי הוא כמובן "Strange Fruit", העוסק בלינץ' של שחורים בארצות הברית. הקלאסיקה הזו יצאה בסוף שנות השלושים ומאז מככבת במצעדים היסטוריים למיניהם, ואף נבחרה בידי מגזין טיים כשיר הגדול ביותר של המאה הקודמת. "זה שיר חכם, שכתוב כפואמה ומפתה אותך בהתחלה להסתכל בנופים יפים, אך ברגע שמתקרבים - מבינים את הזוועות שמתחוללות בהם", מסביר הבמאי. "השיר הזה חזק כל כך, כי הוא מפשיט את החברה למהות הפרימיטיבית והאלימה שלה. בילי שרה אותו בצורה שגורמת לנו להרגיש כאילו שאנחנו שם, עדים למוות וחשים את הכאב שלו. הצלקות והזוועות שבו קשות מנשוא. זה שיר כל כך עוצמתי, כי לא רק שהוא מתאר את האפלה שקיימת במין האנושי, אלא שהוא ממחיש כמה זה מזוויע להפנים שבני אדם אחראים לזוועות שכאלה".
מה בילי היתה אומרת על מה שקורה עכשיו בארצות הברית?
"היא היתה שואלת, 'מה, החרא הזה עוד קורה?' ואז אולי היא היתה משיבה לעצמה 'טוב, ברור שזה ככה. ככה זה בני אדם".
בילי עברה כל כך הרבה בחיים, ומתה כה צעירה. אתה חושב שהחיים שלה הם טרגדיה?
"לא, כי טרגדיה, לפחות בהגדרה הקלאסית, מונעת מהדופי של הדמות. בבילי לא היה דופי. הדופי היה בחברה האמריקנית. כאישה, כשחורה וכענייה מרודה, היא נלחמה נגד כל הסיכויים. כל מה שאמרו לה שהיא לא יכולה לעשות, היא עשתה. בזכות עוצמת הכישרון שלה, היא הגיעה הכי רחוקה שהיתה יכולה".
שיר המאה
מה היית רוצה שהסרט יעביר?
"רגשות, ותחושות. אני לא חסיד גדול של מילים. מילים הן לא פעם המסיכות שמאחוריהן מסתירים את האמת. לומדים הרבה יותר על אנשים מלהיות איתם בחדר ולהרגיש אותם. למה יש בסרט כל כך הרבה קטעים מן ההופעות של בילי? כי זו היתה הדרך שלה לספר את האמת שלה. לא בהכרח במילים שהיא שרה, אלא בדרך שהיא שרה. הצורה המופלאה שהיא שרה הביאה לידי ביטוי קשת רחבה של רגשות, לא תמיד נוחים - ואת כל הכעס, השנינות והקסם שהיו בה".
בגלל שיש בסרט המון דוברים והמון דימויים, יש בו גם המון עבודת עריכה. כמה קאטים יש בו?
"הו אלוהים, אני לא יכול לענות לך על זה. המון".
אף שהריאיון מתמקד בדוקו על בילי הולידיי, אני לא יכול להתעלם מהרזומה של ארסקין כאחד מן היוצרים התיעודיים המובילים בכל הקשור לעולם הכדורגל. "אני ממליץ לך ולכל חובבי וחובבות הענף לבדוק את הסדרה שעשיתי בשנה שעברה לאמזון, 'This Is Football'", הוא אומר. "כדורגל נותן לנו תקווה, הוא מגשר בין אנשים. הוא מכניס קצת שמחה ברגעים האפלים, ואני שמח שחזרו למגרשים, אפילו שזה מאוד עצוב לקיים משחקים בלי קהל".
כאוהד מנצ'סטר סיטי, אתה בטח מאוד נרגש בימים אלה.
"סבלנו במשך הרבה מאוד שנים, אז רק יאה שנקבל עכשיו את מסי. מגיע לנו".
לצפייה בסרט ובשאר הסרטים בדוקאביב, כנסו לאתר הרשמי.