בתחילת העשור הקודם, אומנת ניו יורקית בשם יוסלין אורטגה רצחה את שני הילדים עליהם שמרה - לוסיה קרים, בת שש, ואחיה ליאו, שהיה בן שנתיים. ארבע שנים לאחר מכן, ליילה סלימאני כתבה בהשראת הסיפור המחריד הזה את "שיר ענוג", רומן שנהיה לאחת ההצלחות הגדולות של עולם הספרות הצרפתי בשנים האחרונות: הוא זכה בגונקור, העיטור החשוב בזירה המקומית, הפך לרב-מכר ותורגם לשלל שפות, כולל לעברית (רמה איילון, הוצאת מודן).
סלימאני העתיקה את העלילה מן התפוח הגדול לפריז, וזכתה להערכה על כך שבמקום להתמקד בסנסציוניות של הסיפור הזוועתי, ניצלה אותו כדי לעסוק בסוגיות עמוקות יותר - למשל, המתחים החברתיים בצרפת כפי שהם נחשפים בדינמיקה ההרסנית בין האומנת להורים, שהמעמד שלהם גבוה בהרבה משלה.
העיבוד הקולנועי של הספר משאיר את העלילה בצרפת, בה יצא לפני שנה וחצי. אצלנו הוקרן באופן חד פעמי בסינמטק ירושלים והיו תוכניות להפיצו מסחרית, אך הן בוטלו בשל הקורונה, וכעת אפשר לראותו בשירותי הסטרימינג של הפלטפורמות השונות.
מאחורי העיבוד עומדת לוסי בורלטאו, שחקנית וקולנוענית שזה סרטה הארוך השני כבמאית. "עשיית סרט זה אף פעם לא דבר פשוט, אז אם כבר נכנסים להרפתקה מטורפת כזו, עדיף ללכת עד הסוף ולמצות את האתגר", אמרה לי כשפגשתי אותה לריאיון בפריז בחודש ינואר האחרון, רגע לפני המגיפה. "לכן, בחרתי לקחת סיכון ולעבד ספר מוערך, ועוד לא סתם אחד - אלא כזה שמתאר השתלשלות עניינים כל כך קשה".
זהו - כשעושים סרט על אומנת שרצחה שני עוללים, אני מניח שהשאלה הכי גדולה היא מה להראות ומה לא להראות. איך קיבלת החלטה בעניין?
"בכל הקשור לרצח, הספר מפורט הרבה יותר, אבל הרצח זה משהו שפשוט לא יכולתי להראות על המסך. זה בלתי נסבל מבחינתי. זה משהו שלא הייתי רוצה שיעשו לי כצופה, אז בטח שלא אעשה אותו כבמאית.
"שאלתי את עצמי הרבה שאלות, והתשובות השתנו והתגבשו רק בשלבים הסופיים של העריכה. היה שלב שבו חשבתי לא להראות כלום, ובסוף החלטתי להראות מעט. הגבולות היו ברורים מבחינתי. זה עניין מוסרי. בכל מקרה, הסצינות הכי קשות מבחינתי לא קשורות לאלימות פיזית, אלא למניפולציות הפסיכולוגיות שהאומנת מפעילה על הילדים - מניפולציות שהולכות ומחריפות עד שכבר קשה להסתכל בהן".
מה היתה האתיקה שלך בכל הקשור לילדה שמשחקת את הנרצחת?
"קוראים לה אסיה דה סילבה. היא היתה בת שש בזמן הצילומים, והסתרנו ממנה במהלכם מה קורה בסופ הסרט, אבל אחרי שהוא יצא גילינו לה מה קורה. התגובה שלה היתה 'דווקא יכולתי להעמיד פני מתה'. היא ראתה את הסרט, אבל לא את הסצינות האחרונות. ההורים שלה הוציאו אותה קודם לכן".
את דמות האבא בסרט מגלם אנטואן ריינרץ, ובצידו שתיים מהשחקניות הטובות בצרפת: קארין ויאר כאומנת וליילה בקטי כאמא. "זו דמות שהמוצא שלה צפון-אפריקאי, אבל לא ראיתי שום טעם לעשות מזה ביג דיל", אומרת הבמאית. "יש סצינה אחת בה היא מארחת לארוחת ערב חברה שאומרת דברים גזעניים, משהו שלמרבה הצער קורה די הרבה בצרפת, אבל מעבר לכך, העניין האתני כאן טריוויאלי לגמרי. לאור הדמוגרפיה המגוונת שיש כיום במדינה, רק הגיוני שתהיה דמות כזו".
האב הוא מפיק מוזיקלי, האם עורכת דין - ושניהם עסוקים מאוד, עסוקים מדי. "מבחינתי, 'שיר ענוג' הוא כתב אישום נגד החברה המודרנית", אומרת הבמאית. "מי המפלצת האמיתית בסרט? לא האומנת, אלא החברה. אנחנו חיים בחברה שאוכלת את ילדיה. בהרבה סרטים בימינו קורים לילדים דברים רעים, וזה לא מקרי, זו רוח הימים. במקום לקחת על עצמה את העניין, לדאוג למעונות יום וכדומה, הממשלה הצרפתית רק מפריטה את השוק יותר ויותר. האימהות כיום משתגעות. הן צריכות הכל: להיות עובדות טובות, להיות בנות זוג טובות וכמובן גם להיות נשות משפחה טובות. איך אפשר הכל? ברור שמשהו ישתבש".
"גם האבא בסרט הוא דמות טרגית. לא סתם הוא מפיק מוזיקלי - הוא כאילו מתעסק באמנות, אבל בעצם הוא רק מתווך שמטפל באמנות של אנשים אחרים. הוא היה רוצה לעשות משהו בעצמו ולקחת סיכונים, אבל איך אתה יכול כשיש לך בת זוג ושני ילדים? זו העצבות האלימה של הבורגנות".
אם אני לא טועה, במציאות ההורים הניו יורקים היו עשירים יותר מן ההורים הפריזאים שבספר, שהם בעצם לא כל כך עשירים אלא פשוט מעמד ביניים.
"נכון, ובמקור המטען הסמלי הרבה יותר גדול, אבל אנחנו תמיד הבורגנים של מישהו. תמיד יהיה לנו יותר כסף ממישהו אחר. ההורים בסרט לא מיליונרים, אבל יחסית לאומנת הם עשירים.
"העובדה שהספר מבוסס באופן חופשי על סיפור אמיתי לא הזיזה לי בכלל", אומרת הבמאית לגבי היחס בין "שיר ענוג" והמציאות. "לא חשוב לי מה קרה באמת ומה לא. מבחינתי, הסרט הוא כמו סיוט - הנה מה שקורה כשהפחד הכי גדול שלנו כהורים מתגשם".
"יכולתי לצלם את הסרט בצורה נטורליסטית - פשוט לקחת פרשייה פלילית ולהציג אותה על המסך בצורה קורקטית. הקולנוע הצרפתי טוב בדברים האלה. רציתי לעשות משהו אחר, להעניק לסיפור ממד של טרגדיה, של מיתולוגיה. מותחנים זו צורת עשייה אפקטיבית, אבל אנחנו תמיד נשארים רחוק מהדמויות, וכאן רציתי לקרב את הצופים אליהן. מבחינתי, הסרט מציב מראה בפנינו, בטח בפני מי שגר בפריז. אני יכולה לראות את עצמי בדמויות של ההורים, ואני חושבת שלפעמים אנחנו מאוד קרובים גם לאומנת".
מה מבחינתך היה האתגר הכי גדול בעשייה?
"לשחזר את תחושת אי-הנוחות שהרגשתי כשסיימתי לקרוא את הספר, אבל כשאני מן הסתם משתמשת באמצעים אמנותיים אחרים מאשר אלה שיש בספרות, וכשאני מתארת את הדברים בצורה הרבה פחות גרפית ממנו".
למרות התשוקה הגדולה של בורלטאו כלפי הפרויקט, הוא לא זכה להצלחה ביקורתית או קופתית בצרפת. "בגלל שהספר היה תופעת תרבות כל כך גדולה אצלנו הצופים והמבקרים לא היו מסוגלים לשפוט את הסרט בפני עצמו", היא אומרת. "זה היה מאוד מתסכל. לכן, כל כך שמחתי מן ההקרנה בירושלים, כי שם סוף כל סוף דיברו על הסרט, ולא השוו אותו לספר".
את מתחרטת שבכלל הכנסת את עצמך לזה?
"לא, תמיד עדיף להיכשל מאשר להישאר עם חלומות במגירה".
עד כמה הסופרת ליילה סלימאני היתה מעורבת בפרויקט?
"היא אמרה לי שאעשה מה שאני רוצה. לאחר הצפייה, ליילה אמרה לי 'אחרי שראיתי את הסרט, שאלתי את עצמי איך הייתי מסוגלת לכתוב דברים איומים כל כך'. אמנם הסרט פחות מפורט מהספר, אבל ברגע שמתרגמים מילים לדימויים, זה הופך את הכל למוחשי הרבה יותר, וגורם לך להסתכל על הדברים בצורה שונה ולעכל אותם אחרת".
אם היית יכולה לפגוש את יוסלין אורטגה, האומנת שביצעה את הרציחות, ולשאול אותה שאלה אחת. מה היית שואלת?
"אולי הייתי שואלת מה היה יכול לעצור אותה ולמנוע מבעדה לרצוח. לשאול למה היא עשתה את מה שעשתה אין טעם, כי כנראה שאין תשובה אחת, אם בכלל. דיברתי על זה עם השחקנית קארין ויאר והפרשנות שלנו היא שמבחינת האומנת, זאת היתה מחווה של אהבה. היא רצתה למות וחשבה שאם תמות עם הילדים, היא תיקח אותם איתה".