לפני עשור וחצי, איש לא דיבר על המושגים "קורונה" ו"פייק ניוז", איש לא שיער שטראמפ יהיה נשיא ואף אחד לא זיהה את העיתונאי הקזחי המפורסם שהילך ברחובות ניו יורק במסגרת צילומי "בוראט". השנה, כשנעשה סרט ההמשך של להיט הענק מ-2006, העולם השתנה וגם את הדמות הזו כמעט כולם כבר מזהים. כך שמי שעומד מאחוריה, סשה ברון-כהן, נדרש למצוא טריקים ורעיונות חדשים. האם זה עובד? את התשובה אנחנו מקבלים ב"סרט המשך בוראט" ("Borat Subsequent Moviefilm") שעולה ישירות באמזון פריים בסוף השבוע.
בכל הקשור לטריקים, ברון-כהן נדרש לעטות על עצמו זהויות ומסיכות שונות ומשונות כדי להערים על הנקרים בדרכו. ובאשר לרעיונות - ובכן, הסרט יורה לכל עבר, אבל אפשר לסכם שהוא הולך בשלושה כיוונים עיקריים.
קודם כל, כרוח הימים, את בוראט מלווה הפעם במסעו מקזחסטן לניו יורק בדמות נשית - בתו הקטינה, סנדרה ג'סיקה פרקר סגדייב, אותה מגלמת התגלית הבולגרית מריה בקלובה, שחקנית שהיא למעשה בת 24. דרך דמותה, מבקש סרט ההמשך לעסוק בסקסיזם בחברה האמריקאית, מה שמוביל בסופו של דבר לסצינה הכי מדוברת כאן.
כפי שבטח כבר שמעתם, מדובר בסצינה בה נחשף במערומיו רודי ג'וליאני, עורך דינו של טראמפ. הקזחית מתחזה לעיתונאית שמרנית והוא נהנה לא רק לשבח את הנשיא מולה, אלא גם לפלרטט איתה, ולאחר מכן להיכנס עימה לחדר השינה, להציע לה להיפגש איתו למשקה ואם לא די בכך, להשתרע על המיטה בתנוחה שקשה לפרש אותה בשתי פנים. זה מעמד מחריד, קשה לצפייה: ברור שידענו שיש אנשים כאלה וקורים דברים כאלה בעולם, אבל ההמחשה הוויזואלית של כך אף פעם לא קלה לעיכול.
הסצינה הזו הפכה לאייטם במדורי החדשות ברחבי העולם ובעיקר כמובן בארצות הברית, ואפשר להבין למה: ג'וליאני הוא כרגע אחד האנשים הקרובים לטראמפ והמנוע המרכזי בניסיון לסבך את ג'ו ביידן בפרשיות רגע לפני הבחירות, ולהפיל אותו כפי שקרה להילרי קלינטון. ברור שחשיפת זימתו בעיתוי כזה מעוררת עניין, אבל אסור להתמקד רק בה. לא פחות חשובים ממנה הם כל הרגעים הקודמים לתקרית הזו, בהם מנסה הסרט לחשוף את התרבות שמצמיחה גברים טורפים שכאלה.
הסיבה שבוראט בוחר ללכת דווקא לג'וליאני היא כותרת באתר אינטרנט המציינת שהפרקליט חובב "נשים עם חזה גדול". נוסף לכך, הוא ובתו מנצחים את הביקור בארצות הברית כדי לפקוד חנות בה שמחים למכור שמלה שמשדרת כי "לא הוא כן"; נועדים עם יועצת מיוחדת שמסבירה איך להיות "ליידי" כדי לכבוש את לבו של איש עשיר; מבקרים בקליניקה בה מרצים להם למה אסור בשום פנים ואופן לבצע הפלות; עוברים בנשף שבו אשמאי אומר לאורח הקזחי שהיה משלם חמש מאות דולר תמורת בתו; ולקינוח פוקדים את המרכז לניתוחים פלסטיים, בה דורשים מהם להיפרד מכמה עשרות אלפי דולרים כדי להתאים את עצמם לדרישות של פוליטיקאים אמריקאיים.
הכיוון השני: רפרוף על שלל תחלואים נוספים של החברה האמריקאית, בעיקר כאלה שמאפיינים את ימינו, למשל הפצת חדשות כזב ברשתות, והטיפול הכושל בקורונה. חוץ מרמיזות מיניות, ג'וליאני מקפיד גם להצהיר שהסינים ייצרו את הנגיף והפיצו אותו בכוונה בעולם, ושלולא הטיפול המצוין של טראמפ, מיליון אמריקאים נוספים היו מתים. ברגע אחר, בוראט פוקד אירוע בהשתתפות מייק פנס, שהתרחש כשהמגיפה היתה בתחילתה, וסגן הנשיא מצהיר בגאווה כי כמות זעומה בלבד של אזרחים נדבקו בה וכי המצב לחלוטין בשליטה - דברים שכיום נשמעים מגוחכים, אם לא טרגיים.
הכיוון השלישי מתגלה כעיסוק בזהות היהודית של ברון-כהן, שגם כאן מדבר עברית בכל פעם שדמותו לכאורה מדברת קזחית, ודן בנגע האנטישמיות עוד יותר מאשר בפעם שעברה. כך, למשל, מגיע הרגע החזק ביותר בסרט: בוראט מבקש את נפשו למות, אך כיוון שאין לו כסף לקנות אקדח, הולך לבית כנסת "כדי לחכות לפיגוע הירי הבא", ועושה זאת לבוש כמו קריקטורה סטריאוטיפית של יהודי.
במקום, הוא פוגש שתי קשישות - אחת מהן היא ניצולת שואה בשם ג'ודית דים אוונס, שהלכה לעולמה מאז הצילומים. בתה תובעת כעת את ברון-כהן בטענה שהוליך את אמה שולל, אך האמת שהכעס מיותר. במידה ואמה המנוחה צופה בסרט מן השמים, היא יכולה להיות גאה בו ובעצמה. קשה לתאר במילים כמה חסד יש בצורה שבה הקשישה הנפלאה ניגשת לקזחי האנטישמי, ומסבירה לו שלמרות כל מה ששמע, אין לו מה לפחד ממנה, וכי למרות מה שאמרו לו מכחישי השואה, הזוועה הזו אכן התרחשה, והיא יודעת את זה כי היתה שם. זו אחת הסצינות האנושיות והמרגשות שנראו לאחרונה על המסכים.
אז כן, יש בסרט רגעים שהותירו אותי פעור פה, אבל יש בו גם הרבה רגעים מתים. סיפור המסגרת צולע - והסיומת, שכמובן לא נגלה את תוכנה, נחותה אפילו יחסית לתסריט שמנסה בכוונה לשבור את שיאי הטמטום. בין שני אלה ובין הרגעים החזקים יותר, פעם אחר פעם מתגלה בטן רכה ומשמימה, בלי תנופה מצידם של ברון-כהן או של הבמאי ג'ייסון וולינר, שעד כה התמחה בעיקר בעבודה טלוויזיונית.
יש כאן כמה בעיות עקרוניות: אפקט ההפתעה שהיה בסרט הקודם אבד מן הסתם, וחמור מכך - אי אפשר להשוות את המצב היום למה שהיה בזמנו. אז היינו נאיבים הרבה יותר. כיום, כשהמציאות עולה על כל דימיון, קשה ליצור סאטירה קיצונית מהסוג שמנסים לעשות כאן. זה לא מקרי כי למרות הצלחת "בוראט", לא היינו עדים לפריחה קולנועית של ז'אנר המוקומנטרי, המשלב בין סרטים דוקומנטריים וסרטי מתיחות. קשה ליצור מתיחות מוצלחות בעולם שבו הכל מטומטם ולכן הכל הגיוני, כך שרוב מעשי הקונדס בסרט מובנים מאליהם, מאולצים או אפילו מתישים. אם הליצן הכיתתי נופח באמצע שיעור תנ"ך פעם אחת - זה מצחיק. בפעם השנייה, זה כבר מעיק.
בעיה נוספת: כדי להבהיר את הנקודה שלו, הסרט משתמש פעם אחר פעם בגופה של גיבורתו, שחווה סדרה של השפלות פיזיות. ברור שהמטרה כאן אירונית וסאטירית, אבל האם מי שמציג בתדירות כה גבוהה מעמדים בהן מתייחסים לאישה כאובייקט ומבזים אותה לא הופך בעצמו לחלק מהבעיה במקום לחלק מהפתרון?
יש בעייתיות גם בסצינה בה הופכים את הגיבורה לנערת פיתויים בניסיון להפיל בפח את ג'וליאני. בעיה ראשונה: הסרט רוכב למעשה על מיתולוגיית הפאם-פאטל כדי להשתמש בה בתור כלי ותו לא, וזאת כדי ליישב את הסכסוך בין טראמפ וביידן. מחשבה שנייה, פרקטית יותר: האם זה באמת ישנה? הציבור האמריקאי ידע על הנשיא עצמו ועל היחס שלו לנשים דברים גרועים הרבה יותר, וזה לא מנע ממנו להיבחר, אז למה שהחשיפה הזו על פרקליטו תזיז משהו? בסופו של דבר, אולי כל מה שיישאר מהסצינה הזו היא שניתנה לו הזדמנות לשפוך את זימתו על צעירה נאה במשך כמה דקות.
והבעיה החמורה מכל, מבחינתי, היא שנדמה לי כי הסרט הרבה פחות ביקורתי כלפי האמריקאים ממה שהוא חושב. נכון, אנחנו פוגשים כאן לא מעט טיפוסים נאלחים, ויש פה כמה סצינות קשות לצפייה, אבל פעם אחר פעם צצה דמותו של "האמריקאי הטוב" - אדיב, מסביר פנים, ליברלי ופרוגרסיבי. אין כמעט סצינה שבה האידיאל הזה לא צץ כדי לתקן את המעוות, וליצור את הרושם שרוב האמריקאים הם בסך הכל בסדר. מי שאינם כאלה, מוצגים פה כעשבים שוטים, כאלה שכדי לנכש אותם די יהיה להצביע ולבעוט החוצה את טראמפ ואת פמלייתו.
באופן משונה לסרט שמתיימר להיות כה אקטואלי, אין כאן נגיעה בתחלואים העמוקים של החברה האמריקאית - למשל, אלימות משטרתית נגד שחורים וקשרי ההון-שלטון. סוגיות שיישארו עמנו גם אחרי תריסר שנים עם ביידן ואז עם האריס.
אך הסרט, יומרני ככל שיהיה, לא רואה כל כך עמוק או כל כך רחוק. נקודת המבט שלו פשטנית הרבה יותר. יותר מאשר סאטירה חתרנית, זו פנטזיה ליברלית. אולי ברון-כהן הושפע מן הבמאי עמו עבד ב"משפט השבעה משיקגו", הידוע בנטייתו ליצור מעשיות שכאלה. יותר מאשר סרט של בוראט, זה סרט של ארון סורקין.