בדרכו שלו: יהודה בארקן היה תופעה ייחודית בדברי ימי הקולנוע הישראלי

הוא מכר כמות אסטרונומית של כרטיסים, התמיד בעשיית קולנוע פופולרי גם כשכולם הלכו בכיוונים אחרים, פיתח וטיפח ז'אנר בלעדי לתעשייה המקומית, וגם כשהצליח וגם כשהתרסק זה תמיד היה בזכות עצמו - בלי טובות מהמבקרים, הקרנות או הפסטיבלים. פרידה מיהודה בארקן

ערוץ הקולנוע הישראלי

ב-75 שנות חייו גילם יהודה בארקן עשרות תפקידים שונים בקולנוע הישראלי, ועבר דרכם את כל שלבי החיים. הוא התחיל כצעיר פוחז; המשיך כאבא שבנו הוא בבת עינו; ורגע לפני מותו עוד הספיק להשלים את המעגל ולגלם סבא.

בארקן הוא חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, וכל תחנה בקריירה שלו מעידה על תופעה רחבה בהרבה. את טבילת האש הקולנועית שלו עשה בתפקיד קטן ב"הוא הלך בשדות" מ-1968 בכיכובו של אסי דיין, הנחשב לסרט שמסמל את אתוס הגבורה המקומי. שנתיים לאחר מכן כבר הגיע תפקיד ראשי, ב"לופו" של מנחם גולן, שמכר כמות אסטרונומית של כרטיסים - יותר מ-800 אלף שכאלה, נתון שכיום אף סרט ישראלי לא יחלום להתקרב אליו, וגם רוב הלהיטים ההוליוודיים לא יצליחו.

בכל הקשור ליחסים בין התעשייה לקהל, זה היה תור הזהב של הקולנוע המקומי, וחוץ אולי מזאב רווח, אף שחקן לא סימל אותו כמו בארקן. לא פחות מעשרה מן הסרטים שבהם כיכב מופיעים ברשימת מאה הסרטים הישראליים הקופתיים בכל הזמנים. שניים, "לופו" ו"כץ וקרסו" מ-1971, אף נמצאים בעשירייה הראשונה.

עוד בוואלה! NEWS

"משגע אותי שצעירים אומרים לי 'תקשיבי מותק'. אף אחד לא ידבר אליי ככה": ריאיון עם ניצה שאול

לכתבה המלאה
חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי. יהודה בארקן עם זאב רווח ב"חגיגה בסנוקר" (צילום: יח"צ)

בניגוד לרווח, שב"בובה" ניסה ליצור קולנוע אישי ואמנותי יותר, בארקן המשיך לדגול ביצירת קולנוע פופולרי, כזה שאולי לא יוקרן בשום פסטיבל, אבל ינסה ולרוב גם יצליח לתקשר עם הקהל - סוג עשייה שרבים כיום מתגעגעים אליה, ומתקוממים על כך שהתעשייה הישראלית זנחה אותה. גם כשהשותפים הקבועים שלו, מנחם גולן ובועז דוידזון, נסעו לאמריקה, הכוכב נשאר פה, הפך בשלב מסוים לבמאי בעצמו, והמשיך להוכיח שאפשר להביא את הצופים בהמוניהם לתוצרים דוברי עברית.

חוץ מן המספרים הגבוהים, היו לבארקן גם סימני היכר אחרים. הוא היה, כפי שהשתקף על המסך ובראיונות טלוויזיוניים לקידום סרטיו, צ'ארמר אמיתי בניחוח ים-תיכוני, מהסוג שאנחנו מכירים בעיקר מקולנוע איטלקי וצרפתי. הייתה לו גם יכולת לשלב בין קומדיה ודרמה, לפעמים בסרטים שונים ולפעמים באותו סרט עצמו. "חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי" יצאו באותה תקופה ועמד מאחוריהם צוות דומה, אבל הראשון היה קומי הרבה יותר, והשני כבר ניגן על נימי הרגש. ב"אבא גנוב" היו לא מעט קטעים של סלפסטיק, בעיקר בכיכובו של עורך דין קוגלר, אבל בעיקר הרבה שיאים סנטימנטליים, שנותרו זכרון ילדות סוחט דמעות אצל רבים מאיתנו.

בארקן מזוהה עם היצירות הפופולריות שהודבק להן הכינוי המכליל "סרטי בורקס", ואפשר למצוא להן מקבילות גם במדינות אחרות, אך כמפיק וכבמאי אחראי לפיתוח וטיפוח של תת-ז'אנר כמעט בלעדי לתעשייה הישראלית: סרטי המתיחות, שהיו לכאורה תיעודיים, אך כיום אנו יודעים כי סביר להניח שהרבה מן "המתיחות" בהן היו מבוימות למעשה.

בין הסרטים הללו, שאפשר לראות בהם כמקור של "בוראט", אפשר למצוא את "חייך אכלת אותה", "ניפגש בסיבוב" ו"מצלמה בלי בושה", וכמובן שהצלחתם הולידה להם שלל חיקויים. בצד סרטי האימה, מדובר באחד הז'אנרים הקיצוניים שיש. הם חשפו את הנפש הישראלית, ואולי את הנפש האנושית בכלל, בשיא כיעורה.

עוד בוואלה! NEWS

"יהודה וזאביק צלצלו ואמרו 'החלטנו לעשות סרט המשך ל'חגיגה בסנוקר'"

לכתבה המלאה
צ'ארמר אמיתי עם סטייל ים-תיכוני. יהודה בארקן ב"צ'רלי וחצי" (צילום: יח"צ)

בנסיקה ובהתרסקות הוא נשאר עצמו

כיאה לפיצול האישיות של הזהות הישראלית, היה הרבה קסם במורשת הקולנועית של בארקן, אבל גם הרבה גסות, בלשון המעטה. בניגוד ל"סרטי הבורקס" שלו שהם קונצנזוס לאומי וימשיכו להיות משודרים בכל יום העצמאות, סרטי המתיחות הללו התאפיינו בהשפלת כל מי שהופיעו בהם, בעיקר אם היו נשים. אלה סרטים שכמובן כבר אי אפשר לעשות היום, וטוב שכך, וספק גם אם נראה אותם משודרים בעתיד.

כשהגיעו שנות התשעים, הקולנוע הישראלי הלך לכיוון אחר מזה שבארקן הכיר בראשית דרכו - כיוון אמנותי, בינלאומי, אולי גם יומרני. בצד זאת, גם הקהל עבר תהליך: הנאיביות התחלפה במודעות, אפילו בציניות. בארקן, כרגיל, התמיד בדרך שלו, אבל מה שעבד בשנות השבעים והשמונים כבר לא התאים. קצת כמו מנחם גולן, גם הוא הפך מפס ייצור של להיטים למשהו אחר לגמרי. "אבא גנוב 3" ו"מחפשת בעל על ארבע" כה נכשלו בקופות, עד שהיוצר מאחוריהם נאלץ להכריז על פשיטת רגל.

גם הביקורות היו קטלניות, אבל בכך לא היה שום דבר חדש. אפילו בשיא הצלחתה, היצירה של הכוכב והבמאי סימלה את השסע בין הביקורת והיצירה המקומית. במקרה שלו, הדברים אף הסלימו לתביעת דיבה נגד מאיר שניצר, שכתב כי "קומפוט נעליים" אינו "ראוי למאכל אדם". יהודה בארקן מעולם לא קיבל טובות מאף אחד - לא מהקרנות, לא מהפסטיבלים ולא מהתקשורת. כשהמריא וכשהתרסק, זה תמיד היה בזכות עצמו.

עוד בוואלה! NEWS

השחקן והבמאי יהודה בארקן מת מקורונה בגיל 75

לכתבה המלאה
הספיק להיפרד מהמסך הגדול לפני שנפרד מאיתנו. יהודה בארקן עם ניצה שאול ב"אהבה בשלייקעס" (צילום: יח"צ)

מאמצע שנות התשעים והלאה, ההופעות של בארקן על המסכים היו ספורות. בהתאם לפריחה של תעשיית הטלוויזיה המקומית, שני תפקידיו הזכורים ביותר היו בסדרות "פלפלים צהובים" ו"כיפת ברזל". בהתאם לכיוון הרוחני שתפסה התרבות הישראלית, הוא חזר בתשובה בתחילת שנות האלפיים והתמקד בעשיית סרטים לקהל החרדי.

רק פעם נוספת אחת כיכב בארקן בסרט שנעשה מחוץ למסגרת הזו - מדובר ב"אהבה בשלייקעס" שיצא לפני כשנה וחצי, בו התאחד עם ניצה שאול, מושא אהבתו ב"חגיגה בסנוקר", כשהפעם האוהבים הצעירים הם כבר פנסיונרים עם נכדים. לא אשקר ואעמיד פנים לנוכח הסיטואציה שמדובר בסרט טוב במיוחד, אבל הייתה בו אהבת אדם ומקסים היה לראות איך גם אחרי הפוגה כל כך ארוכה, הכוכב חוזר למסך הגדול בכזה קסם ובכזו טבעיות.

כנראה שזה היה רק מתבקש, כי יהודה בארקן נולד למסך הגדול, ולא נפרד מאיתנו לפני שהספיק להיפרד גם ממנו. ההופעה מלאת החיים שלו ב"אהבה בשלייקעס" יצרה תקווה שאולי יעשה עוד סרטים נוספים, אבל היום היא נמוגה. האפרוח שהפך לסבא עבר לשלב הבא במעגל החיים, ולילדים שגדלו עליו ועל מורשתו נותר רק לתפוס את הבמה במקומו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully