"משגע אותי שצעירים אומרים לי 'תקשיבי מותק'. אף אחד לא ידבר אליי ככה": ריאיון עם ניצה שאול

בתי הקולנוע המקומיים יחגגו בגדול ביום ג' הקרוב. מצד אחד, זהו יום שבתון, כך שסביר להניח כי רבים יגיעו לאולמות לפני או אחרי מימוש זכותם הדמוקרטית. מצד אחר, כמדי שלישי, תתקיים הנחת השלייקס המפורסמת, שמאפשרת לגמלאים לצפות בסרטים תמורת עשרה שקלים בלבד - מה שהם אכן עושים כאן בשנים האחרונות, ובהמוניהם.

בין השאר, יוכלו הצופים ליהנות "אהבה בשלייקס", שכיאה לשמו, עולה בהקרנות טרום-בכורה ביום שלישי, לפני הפצתו המסחרית הרחבה בסוף השבוע הקרוב. את הסרט כתב וביים יוחנן ולר, וכמשתמע מן השם שלו, הוא עוסק ברומן הנרקם בין אלמן החי בגפו, לאלמנה המתגוררת בדיור מוגן, אותה הוא פוגש במקרה. מגלמים אותם שניים, שהרומן הקולנועי ביניהם התחיל כבר לפני ארבעים שנה - יהודה בארקן (כך הוא מאיית כיום את שמו) וניצה שאול, שכזכור נפגשו לראשונה כבר ב"חגיגה בסנוקר".

שאול היא בין השחקניות היחידות שיכולה להתפאר בהישג המרשים הבא - הופעות בלא פחות משלוש אבני דרך של הקולנוע המקומי. לא רק "חגיגה בסנוקר", אלא גם "השוטר אזולאי" וכמובן "גבעת חלפון אינה עונה". על כל זה והודות לתפקידיה האחרים היא קיבלה באוקטובר האחרון אות הוקרה מטעם משרד התרבות, אבל מבחינתה פרס מפעל החיים לא היה חותמת סיום.

"יש עוד המון תפקידים שהייתי רוצה לעשות, אני מאוד רוצה להאיר את המקום של אנשים בגיל שלי", אומרת השחקנית בריאיון לוואלה! תרבות, לרגל עליית הסרט לאקרנים. "אני לא יכולה להסביר לך עד כמה התחברתי לתסריט הזה. הוא גם כיפי, אבל גם יש בו אמירה. הוא בא ואומר שהזכות ליהנות קיימת בכל גיל ובכל מצב, ואם פתאום זה קורה, זה חטא לתת לזה ללכת. אסור לוותר על ההזדמנות להתאהב, כמה פעמים זה כבר קורה לנו בחיים?"

אמנם אין בסרט סצינות סקס מפורשות, אבל הוא בהחלט מתייחס לנושא. האלמן הולך לקבל ויאגרה, ורואים אותו שוכב איתך במיטה לאחר ביצוע האקט. זה משהו שנדיר לפגוש בגילאים האלה על המסך הגדול, בטח בישראל.

"נכון. אז אמנם אין סצינות סקס פרועות, ובטח שלא היינו מצלמים כאלה עם יהודה, שנמצא כרגע במקום אחר בחיים שלו. עם זאת, בהחלט יש כאן התייחסות לנושא, וזה היה כל כך חשוב מבחינתי. חשוב לי שיבינו שהמעשה של האהבה, בכל גיל, הוא חלק אינטגרלי מן האדם, מכל אדם שיכול לתת את עצמו ולהתחבר לגוף אחר. אחד הדברים הכי חשובים בסרט זה שלא פחדו ללכת לשם. זה שמראים אותם ביחד במיטה זה מקסים בעיני, זה רגע מכונן".

ברוך השם, את בזוגיות ארוכת שנים עם בן זוגך - עד מאה ועשרים. איך התחברת למקום הזה, של החיים כאלמנה?

"התחברתי מאוד, כי אני כבר בשלב שבו יש לי כמה חברות שאיבדו את בעליהן, ואני רואה מה זה. אני רואה את החסך באהבה ובזוגיות. גם אמא שלי אלמנה, וחיה לבדה כבר הרבה שנים".

איך היה לעבוד מחדש עם יהודה?

"הפגישה איתו היתה כמו חשמל. מיד הבנו שיש בינינו כימיה. בגלל שיהודה חזר בתשובה, לא ידעתי מה אני צריכה לעשות ואיך להתנהג, והוא ישר אמר לי 'תעשי מה שאת רוצה, הכל בסדר, אני פה מגויס לגמרי'. הוא חבר נהדר, קשוב ומכיל, ואני חושבת שעכשיו הוא שחקן עוד יותר טוב ממה שהיה לפני ארבעים שנה".

חוץ מאשר האיחוד עם השחקן שכיכב בצידה ב"חגיגה בסנוקר", הסרט החדש איפשר לניצה שאול להתאחד עם חבר נוסף משכבר הימים - שלמה בראבא, שהיה עימה בלהקת פיקוד מרכז. כאן הוא מגלם את רוח הרפאים של בעלה המנוח, אותה היא מעלה באוב לעתים תכופות, עד שתבין כי הגיע הזמן להשתחרר ולפתוח את הדלת לאהבה חדשה. "כשהגענו לפגישה לקראת הצילומים, שלמה ואני הסתכלנו אחד בשני, וכמו טייס אוטומטי מיד התחלנו לשיר ולעשות את הכוריאוגרפיה והקולות של השירים שהיו לנו בלהקה", מספרת שאול.

בראבא הוא דוגמה נהדרת למה שדיברת עליו מקודם, על כך שלאהבה אין גיל. הרי בגילו, הוא התחתן שוב, ויש לו עכשיו ילד קטן.

"נכון, ולמה לא? אני אומרת - בכל גיל, עם כל גיל, איך שרוצים. היה הפרש גדול בין ההורים שלי - עשרים שנה. אבא שלי הכיר את אמי כשהיה המפקד שלה במלחמת השחרור. הרבה מן הסובלנות שלי מגיעה מהם ומהקשר ביניהם. היא חילחלה לתוכי בצורה טבעית. מכאן גם יש לי אמפטיה כלפי כל אחת ואחת מן הדמויות בסרט".

הדמות שאת מגלמת בסרט היא זמרת, שהופיעה בצמד יחד עם בן זוגה המנוח. האם הדמות הזו מבוססת עלייך, ועל הקשר שלך עם בן זוגך דורון סלומון, שגם הוא מוזיקאי?

"לא, כי לפי מה שהסרט מתאר, הזוג הזה היה ביחד מהבוקר עד הערב, ואחרי שבעלה המנוח מת, הגיבורה לא מוכנה לשיר בלעדיו. אצלנו, החיבור המקצועי פחות חזק. אנחנו משתדלים לעשות כמה פרויקטים יחד, אבל הקריירות שלנו מופרדות בהרבה. דורון נוסע ברחבי העולם עם הקונצרטים שלו, ולי יש את לוח הזמנים המטורף שלי. קח את השבוע לדוגמה: אני הייתי בפרמיירה של הסרט בסינמה סיטי, והוא היה בקונצרט בצ'ילה".

מה הוספת מעצמך לדמות כמו שהיתה כתובה בתסריט?

"אני חושבת שהוספתי קצת אנרגיות. היא שובבה, אבל לא בצורה ילדותית אלא בגילה. רציתי להראות שאיכויות צולחות שנים. זה לא שאתה מפסיק להיות אתה בגיל מסוים כי זה לא מכובד. את ההשראה קיבלתי מאמא שלי. בגיל תשעים ואחד, היא רצה, מתעמלת ומתרוצצת, מרימה את היד כמו כשהיתה בלרינה. לא מחקו לה פתאום את התכונות. היא לא הפסיקה שום דבר. היא מבעבעת".

היא צפתה בסרט?

"כן, וזה ממש עושה לי דמעות בעיניים לדבר על זה. כל כך הרבה מהחיים שלי נמצאים בסרט. היא ואני אוהבות לראות דברים ביחד ובעיקר לפטפט ביחד. אפשר לדבר איתה שעות. אני קוראת לה זרוחה, היא זוהר האישה הזו".

את זוכרת את היום בו הבנת שההורים שלך הם גם אנשים בפני עצמם, עם רגשות ובעיות משלהם?

"כן, האסימון נפל לי בגיל 13. זה קרה כשהתאהבתי בילד, אבל הוא היה נורא אדיש אליי, והייתי אומללה. באתי לאמא שלי וסיפרתי לה את זה, והיא סיפרה לי איך נפגשה עם אבא שלי. זה סיפור שכבר הכרתי, אבל הפעם היא סיפרה אותו באיזושהי נימה רומנטית, וזו היתה תגלית מבחינתי, לראות את ההורים שלי מהזווית הזו".

במציאות, יש לשאול שתי בנות - המוזיקאית המוערכת איטן סלומון, המתגוררת כרגע בלונדון, וגל סלומון, שהופיעה בעבר בסרטים כמו "וביום השלישי". בסרט, לדמות שלה יש בן אחד, עורך דין בגילומו של יפתח קליין, הרודה בה ומנסה לנהל את חייה. "הסצינות הללו היו קשות לי", מודה שאול. "האטימות והפטרונות שהילד שלה מפגין כלפיה ממש הכאיבו לי. לצערי, אני רואה מסביבי שהדברים האלה קורים גם במציאות ולא רק בסרטים. יש לא מעט מקרים בהם ילדים מתנהגים לאמהות שלהם בצורה שמותירה אותי המומה".

אצלך במשפחה זה כמובן לא ככה, אבל האם קורה לך שאנשים זרים מדברים אלייך בפטרונות?

"זה קורה, וזה יכול להוציא אותי מדעתי. קורה למשל שגברים אומרים לי 'תשמעי, מותק'. מותק של מי? בטח לא שלך. משגע אותי שצעירים עושים את זה. מאיפה זה בא להם? הם עוד לא למדו? אני תמיד אומרת להם - 'בוא נעשה הדמיה, תחשוב שעומד מולך גבר, ועכשיו נתחיל את השיחה מחדש'. יש גברים שמאמינים שהשורה התחתונה היא תמיד מה שהם אומרים, אבל הדור שלי כבר התחיל למרוד יותר. אחרי שני משפטים איתי, גברים מבינים עם מי הם מדברים. הבנות שלי כבר יודעות שאף אחד לא ידבר אליי ככה.

"שמרתי על שם המשפחה הקודם שלי וגם הוספת את השם הפרטי של סבתא שלי ויקטוריה, שבשמה אני נקראת, אז תמיד יש לי בעיות כשבודקים לי את הדרכון. לפני שנה, אני כבר לא זוכרת באיזו עיר, מישהו בביקורת הדרכונים לקח לי את הפספורט בצורה בוטה ואמר לי 'את תעמדי פה'. הייתי בהלם מהבוטות שלו. לקחתי לו את הדרכון ואמרתי 'אל תיגע בדרכון שלי, ועכשיו תלך בבקשה ותקרא למישהו אחר".

כמי שכיכבה בכמה מן הסרטים הישראלים הפולחניים בכל הזמנים, שאול גם היתה שם בכמה מן הרגעים הכי מעצבים שלו. "אני זוכרת את היום שהמציאו את המונח 'סרט בורקס'", היא מספרת. "זה היה בצילומים של 'חגיגה בסנוקר'. הבמאי בועז דווידזון אמר 'לאיטלקים יש ספגטי, אז מה יש לנו? מה הכי אוהבים פה לאכול?' אמרנו לו - 'בורקס'. היום אולי היו אומרים 'סרטי פיצה' או 'סרטי המבורגר'".

בצד "אהבה בשלייקס", אפשר כעת לראות את שאול מגיחה לתפקיד מחווה קטן בהפקה הבימתית החדשה על פי "גבעת חלפון אינה עונה", שמוצגת בתיאטרון הבימה. "תשמע, זו תופעה אנתרופולוגית", היא אומרת על החוויה. "אין דבר כזה בעולם, שקהל יושב ומדקלם לך ככה את הטקסט".

זו השאלה הכי בנאלית בעולם, אבל אנחנו כבר דשים בנושא, אני חייב לשאול - איך את מסבירה את הפולחן העל-זמני סביב "גבעת חלפון"?

"הסיבה הכי עמוקה היא שהסרט מתרחש סביב ענן מאיים - מדברים פה על מילואים ונמצאים 300 מטר מהגבול עם מצרים. עם זאת, הוא מדבר על הפחד הזה בצורה מצחיקה, וכך מאפשר לנצח אותו. זה דבר גאוני".

יצא לך במהלך השירות הצבאי למצוא את עצמך בסיטואציות מפחידות?

"בטח, הגעתי עם הלהקה למקומות שלא היה לגיטימי בכלל שלקחו אותנו אליהם. היו סיטואציות מסמרות שיער. גם הייתי במצבים הזויים, כמו בסרט. אמנם לא הופעתי עם ביקיני נמר, לא שהייתי מתנגדת, אבל כן מצאתי את עצמי עומדת ב-48 מעלות על במה רותחת, מזמרת עם אנשים הזויים מול קהל מעולף שרק חיכה שנלך כדי שיוכל לחזור לישון".

והכי מדהים, שבכל הקשור למצב המדיני-מלחמתי, בעצם שום דבר לא השתנה כאן מאז "גבעת חלפון".

"שום דבר".

אנחנו מדינה מאוד נוסטלגית, גם מדורי הקולנוע שלה הם כאלה, גם המדור שלנו כמובן. מתיש אותך לפעמים שכל הזמן דשים ב"גבעת חלפון" ובסרטי הפולחן האחרים?

"לא. קודם כל, כי זה חלק ממני. שנית, כי אל תשכח שבמשך 15 שנה עבדתי בלונדון ולא גרתי פה ממש, אז אולי אפילו התגעגעתי לפמיליאריות הזו, שאני בבית של כל אחד. יצא לי בעצם להיות בשלושה סרטים שהם הפייבוריטים הגדולים של הקהל".

נוסף לשלושת סרטי הפולחן הללו, שאול השתתפה גם בשני סרטים זוכרים פחות, שהיא סבורה כי אינם לא מוערכים דיו - "שרגא הקטן" של זאב רווח מ-1978 ו"העיט" של יקי יושע מ-1981, עיבוד ל"היהודי האחרון" של יורם קניוק, שעסק בצורה שנויה במחלוקת בסוגיה רגישה כמו הנצחת חיילי צה"ל, ובסופו של דבר הוקרן כאן בגרסה מצונזרת. "אל תשאל מה היה עם זה", נזכרת השחקנית הוותיקה. "היו הפגנות איומות, שהקשר בינן לתוכן של הסרט היה מקרי בהחלט. בסך הכל ניסינו להציג את האלמנט של פולחן ההנצחה מזווית אחרת. התגובות בזמנו היו איומות, אבל תשמע, צריך לזכור - גם 'גבעת חלפון אינה עונה' עורר בהתחלה את התנגדות הצבא, שלא הסכים לעזור לעשייה שלו בשום אופן".

חוץ מפועלה הקולנועי, התיאטרלי והטלוויזיוני, שאול ממשיכה לתחזק גם את "צלילי קסם", המופע שלה שמנגיש בהצלחה רבה מוזיקה קלאסית ומוזיקת עולם לכל המשפחה. "ילדים כבר לא מקבלים תרבות בבתי הספר, ואם לא תהיה לנו תרבות נהיה אבק, אז אנחנו חייבים להביא להם אותה", היא אומרת. "זו עבודה מפרכת, אבל זו גם מתנה אדירה. אני מקבלת הודעות מהורים שאומרים לי שהילדים שלהם התחילו לנגן בזכותי, או ממשיכים ללכת לקונצרטים, וכל פעם שאני רואה אותם יושבת באולם מרותקים, עובר בי רעד".

את חושבת לכתוב משהו בעצמך?

"כן, אני כותבת עכשיו משהו שקשור להיסטוריה המשפחתית שלי. זה מאוד מורכב, ואני מעדיפה לשמור על זה בסוד בינתיים. בהתחלה תיכננתי את זה כסדרה, אבל עכשיו אני חושבת שזה אולי יהיה הולם יותר כסרט. אני עוד מהדור שגדל על קולנוע וכמה למסך הגדול. אין מה לעשות, אי אפשר להתחרות באימפקט של הקולנוע, ובחוויה של לשבת בחושך עם אנשים שאני לא מכירה ולהתרגש יחד איתם".