האינסטינקט אומר להתנגד לכל העסק מראש. דנה ויס על תקן אייל ברקוביץ'? הפרשנית המדינית של חדשות 12 תבזה את מעמדה העיתונאי בשביל למלא את מקומו של כדורגלן העבר שנשלח לבידוד? ההשתלטות העוינת של קשת ואבי ניר על העקרונות האתיים האחרונים שנשארו לחברת החדשות הותירו כל כך מעט ציפיות שמעבר של עיתונאית בכירה למופע הצעקות המבדר של "פירה וברקו" אמור לרדת בגרון כל כך בקלות? יש אלף סיבות להתנגד לציוות של דנה ויס לצדה של אופירה אסייג, שלא אמור לעבוד על הנייר בכל מקרה. אלא שאז קרה משהו מפתיע, דנה ויס הצטרפה למשך שעתיים למופע האקלקטי של אופירה אסייג, וזה היה ממש נחמד.
נחמד. לא יותר. לא צריך לגלוש לסופרלטיבים מוגזמים ומחמאות ריקות. ברזומה המקצועי הארוך של דנה ויס, ערב הפולקלור הזה על הכסא של ברקו לא יהיה יותר מפסיק קטן. ויס הייתה חתומה על סקופים חשובים, היא ערכה ריאיונות נוקבים וניהלה פאנלים כבדי משקל במהדורת סוף השבוע של ערוץ הטלוויזיה החשוב והמשפיע בישראל. ובכל זאת, נחמד. היה ממש נחמד. אפילו כיף. זה ממש לא מעט בהתחשב בנסיבות. מסביב יהום הסער, רב הקושי והצער, אבל יש על מה לשמוח, אופירה ודנה מציגות שידור נינוח.
יכול להיות שדווקא בגלל שאנחנו כל כך רגילים לראות את ויס במצבה הדרוך יותר, הרציני והתחרותי, פתאום היה כיף כל כך לראות אותה משוחררת וזורמת. זה לא שלא ראינו אותה מחייכת בעבר, לזכותה ייאמר שהיא מעולם לא נפלה לסטריאוטיפ של העיתונאית הקרירה וחסרת ההבעה - אבל אתמול היא חייכה יותר, לא ככלי מקצועי, אלא מכל הלב. היה לה כיף, וזה עבר הלאה לצופים. זה לא מובן מאליו.
זו לא הייתה התכנית הכי מלהיבה של "אופירה וברקוביץ'" אי פעם. זו בעיה קבועה בשואו שהרגיל את הצופה לרף גירוי מוגזם על סף הפורנוגרפי. כל דבר פחות משרה בממשלה שמשתמשת בשיטות וולגריות של המאפיה הסיציליאנית כדי לאיים על אחד המגישים בשידור, ואנחנו עלולים קצת להשתעמם. אלא שבעוד סגנון ההגשה הייחודי של ברקוביץ' בנוי על אמוציות ושליפות מהשרוול, דנה ויס באה לעבוד. בכל זאת, עיתונאית. ויס עשתה את התחקיר המינימלי על האורחים בתוכנית, ויחד עם אסייג הציגה לא רק מיסוך של צעקות וריבים עם המרואיינים, אלא שיחות של ממש.
ספק אם בעידן הסיפוקים המיידיים והרייטינג מישהו ישקול להמשיך את הציוות של "הזוג המוזר" הזה. מעבר לפופולריות של הסגנון הבוטה של ברקוביץ' והפנינים שהוא מוציא מהמרואיינים, ספק אם לוח השידורים השמרני (ביטוי מכובס שמשמעותו: "מיושן") של קשת בשל לתוכנית עם פאנל נשי לחלוטין שמתעסק בנושאי השעה הבוערים. בערך מאז "שישי חי" המיתולוגית של מרב מיכאלי המסך הישראלי נרתע מנשים חזקות בשעות חזקות. מבחינת אנשי הטלוויזיה המקומיים עדיף למלא את המסך בנשים פוטוגניות בשעות הבוקר, וגם אז כדאי שידברו על מתכונים ומוצרי טיפוח.
והנה אתמול, רגע לפני אולפן שישי (בהשתתפותה של אותה דנה ויס), תוכנית האקטואליה הקלילה יחסית הציגה פאנלים רציניים על טהרת המין הנשי בצורה נונשלנטית לחלוטין. הלוואי שזה היה כל כך מובן מאליו שלא היה צורך להתייחס לזה, אבל זה לא, ולכן נתייחס לזה. זה התחיל עם ריאיון עם ג'ודי שלום ניר מוזס ונאוה בוקר על המצב הכלכלי והפוליטי. שתי המרואיינות זכו בעבר ללעג רב, לעתים בצדק, והקריאה של שלום ניר מוזס המולטי מיליונרית לחרם מסים נשמע פופוליסטי במקרה הטוב ומביך במקרה הרע. סביר להניח שאם ברקוביץ' היה באולפן, השיח שהתחיל מקריאה מפורשת לאנרכיה היה רק מתדרדר. במקום, ויס ואסייג ניתבו את השיחה למקום חשוב וענייני יותר. הריאיון שם דגש על השסע שנוצר בין הציבור לבין השוטרים של משטרת ישראל, כולל חידוד של ויס על ההפרדה שיש לעשות בין המשטרה לבין השוטרים עצמם. זה היה רגיש וחשוב. הדמעות של חברת הכנסת לשעבר נאווה בוקר (אלמנת משטרה בעצמה) בסיום הריאיון הגיעו ממקום של כאב אמיתי, וזו זווית שחשוב להציג לציבור.
יו"ר ועדת הקורונה יפעת שאשא ביטון הגיעה לאולפן לשיחה פתוחה על ענייני היום, ובדרכה הייחודית והמרעננת לא הגיעה עם דף מסרים. זה כביכול היה הריאיון בו היינו אמורים להתגעגע לאייל ברקוביץ', אבל מבלי לפגוע בכבודו, בשום שלב חסרונו לא הורגש. להפך. שאשא ביטון היא חלום לכל מראיין. היא חכמה, רהוטה ובעיקר לא מתחמקת משאלות קשות. סביר להניח שהנוכחות של ברקוביץ' הייתה הופכת אותה לדרוכה יותר, מתגוננת יותר, בעוד השילוב של ויס ואסייג הצליח לרכך את שאשא ביטון עד שהיא כמעט וחשפה את כל הקלפים הפוליטיים שלה. היא באה בקטן ודיברה על החלום שלה להיות שרת החינוך. סביר להניח שהיריבים הפוליטיים שלה, בטח בתוך הליכוד, נבהלו מהאמירה המינימליסטית הזאת הרבה יותר מאשר אם הייתה מוכתרת לראשת הממשלה הבאה על ידי ברקוביץ'.
רוב המרואיינים עדיין היו גברים, כאילו שיש ברירה אחרת. היה שם את פרויקטור הקורונה היוצא רוני גמזו בריאיון ארוך וענייני, חבר הכנסת אלי אבידר ועוד דיונים פוליטיים עם ברק סרי ואלדד יניב, כמו גם ביקור מיותר לחלוטין של אלירז שדה על תקן הביביסט שאינו מודע לביביסטיותו, שנתן לראש הממשלה ציון של 8.5 על ניהול משבר הקורונה (זאת אחרי שנאלץ לסגור חנות בעקבות המשבר, סביר להניח שזאת הסיבה שהוא לא נתן להוד מלכותו ציון 10). אלא שהציוות של ויס ואסייג נצץ דווקא במקומות "הרכים" יותר, שהם בעצם הסיבה שבשבילה התוכנית קיימת.
זה בלט בעיקר בריאיון עם מיקי קם ורבקה מיכאלי. שתי נשים שאם היו נולדות בקליפורניה או בלונדון היו הופכות למיליונריות עם אחוזות ענק, וחולקות ביניהן כמה פסלוני אוסקר. במקום, הן נולדו בישראל, והפכו לחלק ממנה, ומאיתנו. זו לא קלישאה אם זה נכון. קורונה או לא קורונה, רבקהל'ה ומיקי לא יכולות לכבות את הכישרון שלהן לרגע. הקסם שלהן נטף מהמסך וגלי הצחוק באולפן היו אותנטיים לחלוטין. השתיים הגיעו כדי לקדם את "צו השעה", מיזם המוזיקה הפילנתרופי של משפחת נכט, שעזר לפזר קצת פרנסה לעשרות אמנים בתקופת הקורונה - אך נראה שהנשים באולפן דיברו כמעט על הכול חוץ מהפרויקט המוזיקלי המקסים.
גם בהיעדרו של ברקו, זו הייתה שיחת "אופירה וברקוביץ'" קלאסית, שנעה בין שלל נושאים עם זרם התודעה של המנחים. באולפן ישבו ארבע נשים שדיברו על סערת עדי ביטי, על מורשת רבין, על העונה הבאה של "שטיסל", על הקשר הזוגי של מיקי קם ויהודה עדר, על העוול שנעשה למבוגרים פעילים בתקופת הקורונה וכמובן על המצב הפוליטי - תוך כדי קידום לתוכניות קשת כמו נינג'ה ישראל וסברי מרנן ותלונות על הטמפרטורה באולפן.
השיחה הייתה מחויכת ורוויה בצחוק, כולל הומאז' בלתי צפוי של רבקה מיכאלי לריב המתוקשר של מירי רגב ואייל ברקוביץ'. לא היינו מצפים מהן לפחות. ובכל זאת, השיחה המבודחת עמדה בצלו הקודר של המצב הקשה של עולם התרבות. השתיים לא באו להתבכיין או לזעום, אבל ברור שהן חייבות להתייחס להזנחה השיטתית, והכמעט סדיסטית, של תעשיית הבידור המקומית על ידי הממשלה. רבקהל'ה מיכאלי, בת 82 שראתה את המדינה הזאת מוקמת ועוברת את כל המלחמות והאסונות האפשריים, ואף מודל רמזור לא עומד לכלוא אותה בבית ולהפסיק ליצור גם בימינו, היטיבה לבטא את המצב כשסיכמה בלשונה החריפה: "אני מבטיחה לכל הפוליטיקאים שאת השירים ישמעו. פס הקול הזה יישאר. ואותם? לא ידעו מי הם עוד כמה שנים".