"קרב על נשמתה של אמריקה", זהו המסר שמלווה את ג'ו ביידן מתחילת קמפיין הנשיאות שלו (עוד בתקופת הפריימריז הדמוקרטיים). במבט ראשון נדמה כי מדובר בקלישאה שתפורה על הפאתוס האמריקני, כזו שנשמעת נהדר בסרטים או סדרות עם פסקול דרמטי, אבל לא עומדת במבחן המציאות. נשמתה של אומה הרי לא משתנה בהתאם לתוצאות הבחירות, דרמטיות ככל שיהיו. אלא שהשנים האחרונות הוכיחו לנו שהיא דווקא משתנה ועוד איך, ולא רק זו האמריקנית. תהליכים שבעבר ארכו שנים, הואצו בקדנציית טראמפ למהירות שיא. חשוב להדגיש שחלק נכבד מהם היו כאן גם לפניו, אבל העוצמה והסחף שלהם מעולם לא היו חזקים יותר. כשמביטים על תרבות השיח וסיקור המציאות שלנו, מתברר שביידן דווקא ממעיט בערך הדרמה: זה לא רק קרב על נשמתה של אמריקה, זהו קרב על הנשמה של כולנו.
לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא ביסוס לשינויים הללו: מספיק להסתכל סביב על ישראל של 2016-2020. נסו להיזכר מתי לפני 2016 פנה מנחה של מהדורת חדשות מובילה בישראל לפרשנית בפאנל, ותהה מה מצבו של "סליפי ג'ו" ומדוע הוא עומד בפרץ של הנשיא? האם מישהו מעלה בדעתו פרשן צרפתי או גרמני שמתאר את ראש ממשלת ישראל "קריים מיניסטר", רק מפני שהעלבון שהדביקו לו יריביו מתגלגל יפה על הלשון? אבל זאת דוגמה קטנונית. הבה נחזור שעה אחורה אל הרגע שבו פרשנית בכירה באותה מהדורה, הצטרפה להגשת תכנית שמקדשת בהמיות שיח, בורות ופופוליזם זול במסווה של אקטואליה. בעולם שלפני טראמפ, עיתונאית בכירה לא הייתה חולמת לנהל פולמוס עם אלירז שדה על מיהו עיתונאי. היום? מדובר בחצי גאווה.
טראמפיזם תקשורתי הוא לא ביטוי של המרד נגד הגלובליזציה. זו לא רומנטיזציה של התקוממות עממית נגד האליטה והכוחות השולטים, אם כבר בדיוק להפך. הכוח התקשורתי החזק והמשפיע ביותר בארה"ב ממומן במיליארד דולרים על ידי איל הון אוסטרלי. הטאלנטים שלו הם מיליונרים ציניים, רהוטים ורוחשי בוז לכל מה שמדיף מעוני או חולשה. כך נראה, בהתאמה, גם העיתון הנקרא ביותר בישראל. אבל ההצגה הזאת כל כך אפקטיבית עד שלא נותר אלא לחקות אותה.
כשבועז ביסמוט, נועם פתחי ושרון גל מגיעים לאולפנים, הם לא עושים זאת בשם "האיזון". ישנם דוברים והוגי דעות ימניים טובים בהרבה, אבל אין בהם גרם של שואו. הם לא יעקצו את חברי הפאנל, לא יתפרצו לדבריהם ולא יפיצו ברבים תיאוריות קונספירציה וחצאי אמיתות. וזו הרי כל מורשת טראמפ על רגל אחת. תופעה כמו אבישי בן חיים לא הייתה יכולה להתקיים בעולם של טרום 2016: תיאוריות גזע נלוזות עטופות בפסאודו-פילוסופיה לא היו נכנסות אל המיינסטרים. לא משום שהן "ימניות", אלא משום שעורכים ומנהלי ערוצים היו מתביישים לתת להן ביטוי. בן כספית לא היה מבלה כל בוקר ב"איומים לנטוש" מול מתקפת השטנה של "הבדרן" המייחל לירות צרור בעיתונאים. אבל הזמנים, הם משתנים.
בתוך המרחב המאפשר הרחב הזה, נוצרו בשנים האחרונות תופעות כמו שמעון ריקלין - אדם שבעולם נטול טראמפ לא היה מתקרב למיקרופון, ויעקב ברדוגו - תועמלן גאה שהתברך בתואר פרשן פוליטי בתחנת רדיו מרכזית. ואמנם נכון, הרבה מבניית המותג של ריקלין ושל אחרים (בהם דיירי מעון ראש הממשלה) נוצרה באמצעות פרובוקציות טוויטר שהואדרו מעל לכל פרופורציה, אבל ההתייחסות אליו כבר סמכא בנוגע לענייני היומיום - היא כבר עניין של בחירה מיינסטרימית מודעת. האיש שרקד את הצלחת הסיפוח רק כדי לבכות אותה יומיים לאחר מכן, הוא ההתגלמות של רדידות שהתנחלה בלבבות רק בשל חמדנות ועצלות. הרבה יותר קל לעשות "שמח" באולפן, אם רק נותנים במה לאנשים הנכונים. צעקות בשידור היו פעם מקור למבוכה, היום הן נשמעות כאזעקה עולה ויורדת בכל יום שישי לפני מהדורת החדשות המרכזית.
החיים בעולם טראמפ הפכו את הביזארי ללגיטימי, את הצעקני והמתלהם ל"אותנטי" ו"עממי". בורות הפכה מקור לגאווה, ואם נתפסתם מצטטים ברכות מזרזות חילופי חומרים, תמיד אפשר להתקומם נגד יפי הנפש. הקראתם פייק ניוז מפורש בוועדה בפרלמנט? אין בכך כדי להסיט אתכם מדבריכם הצודקים, שנאמרו בשאגות תוך קרבה מסוכנת למיקרופון. כדי להבין לאן המדרון הזה מוביל, כדאי להוציא לרגע את הראש מעבר לבועת האקטואליה והפוליטיקה. אם איתרע מזלכם להיות אוהדי ספורט בישראל ולהיחשף לרמת השיח, העילגות והאלימות המילולית בסיקור שלו - בוודאי לא התפלאתם לרגע שפרשן כדורגל שלח שחקן שחור לאכול בננות. לא רק מפני שהוא כבר עשה זאת קודם לכן, אלא כי ככה זה כשהחור בנשמה הופך לקבוע. אוהדי הספורט בישראל זוכים כבר שנים ליחס של אידיוטים המוניים, הם יודעים לספר איך זה מרגיש.
כאמור, תאווה לצהוב ולסנסציוני הייתה בתקשורת המיינסטרים עוד הרבה לפני בוא טראמפ, רדידות ושטחיות נמכרו לנו כהוכחה ל"אמת שלי", באדיבות זכייניות טלוויזיה ציניות עוד בתחילת העשור הקודם. ואף על פי כן, מעולם לפני 2016 לא נפרץ באופן בוטה כל כך הגבול הדק אך הברור בין הלגיטימי להמוני. ישראל, כמו העולם המערבי כולו (ולעתים אף ביתר שאת) מושפעת דרמטית מהטרנדים האמריקניים. לא במקרה, ראש ממשלת ישראל הפך את שנאת התקשורת ושומרי הסף למסע צלב, דווקא לאחר ניצחונו של טראמפ. כמעט קשה לדמיין כעת מציאות אחרת, אבל נתניהו שלפני עליית טראמפ לא היה מעז להסית נגד עיתונאים ושופטים. זהו לא רק המשפט, זאת האווירה, התחושה שאפשר. זו שהוציאה את מצעד הלפידים המצמרר בשרלוטסוויל, זו שהפיחה רוח גבית באינספור תנועת אנטישמיות שהפסיקו להסתתר במחשכים. זו ששלחה את בנו לייחל למותם של זקנים שמאלנים.
כשבוחנים את הטרמינולוגיה שבה מתואר ביידן כמעט אפשר לגעת בתאווה הזאת. זה לא הגיל או המצב הבריאותי (בוודאי לא הקוגניטיבי, בהשוואה לאלטרנטיבה), אלא התכונה: אפור. לא רק כוכבי אותה מהדורה מרכזית מהוללת דבקים בתכונה הזאת של המועמד הדמוקרטי, רבים אחרים בתחומם עושים את אותו הדבר בדיוק. הם יודעים שכמה מהמנהיגים הטובים בהיסטוריה של ישראל ושל ארה"ב (וממש כעת בגרמניה) היו אפורים ומשעממים מאוד, הם מודעים לעובדה של"צבעוניות" אין שום השפעה על יכולתו של אדם להצליח במשרה ציבורית, ברור להם שההשוואה בין תרבות פופולרית לדיפלומטיה מסוכנת - אבל הם אינם מסוגלים להתאפק. הוריקן האקשן והרייטינג שהוא הטראמפיזם חזק מדי.
כמו בהרבה תחומים אחרים, גם בתחום התרבות התקשורתית הפסד של טראמפ לא יהיה המקבילה של נפנוף במטה קסם. השפעותיו יישארו איתנו עוד תקופה גם אם יעזוב את הבית הלבן, ייתכן שאת חלקן כבר לא ניתן יהיה לתקן. אבל אחרות עדיין אפשר. היכולת להפריד בין עיקר לתפל, להתנער מבורות ופופוליזם, לדון ולהציג מידע בדרכים לגיטימיות עדיין קיימת. זוהי בחירה מודעת שתתקיים בערוצים, בעיתונים ובאתרים שמהם כולנו ניזונים, בעקבות ההכרעה בבחירות אי שם מעבר לים. פוליטיקאים ומנהיגים יבססו על פיה את המסרים והאסטרטגיה שבה ידברו איתנו בהמשך הדרך.
ארבע שנות טראמפ נוספות ישכיחו מאיתנו עולם שבו ידענו לתקשר אחרת, לבוז לבריונים, לגזענים ולשקרנים ולהדיר אותם. הם ישכיחו מאיתנו את העובדה שהגינות היא לא מילת גנאי, ושמיחזור עלבונות ותיאוריות מופרכות הוא לא כורח המציאות. רובנו לא נוכל להשפיע על הבחירה הזאת, אבל היא תשפיע עלינו - הרבה יותר ממה שנהיה מוכנים להודות.