"הייתי צעיר, אידיוט ודוחה": הבמאי האגדי אנדריי קונצ'לובסקי על קומוניזם, מנחם גולן, העבר והעתיד

בגיל 83, הבמאי הרוסי האגדי אנדריי קונצ'לובסקי נמרץ מתמיד. לרגל הקרנת סרטו האחרון, "חברים יקרים", במסגרת פסטיבל סרטים בערבה, הוא מסכם שישים שנות קריירה ומסביר למה הוא אופטימי, למרות שתקווה זה דבר מטומטם

אבנר שביט, ונציה
"חברים יקרים" (פסטיבל סרטים בערבה)

אנדריי קונצ'לובסקי הוא מגדולי הבמאים הרוסים בדורנו. הביקור הראשון שלו בפסטיבל ונציה היה ב-1962, כשהגיע עם סרט קצר שביים, אבל גם כתסריטאי של הבמאי האגדי אנדריי טרקובסקי. "הייתי מאוד מרוצה מכך שאני יצאתי עם פרס, וטרקובסקי לא", הוא אומר על כך היום בחיוך.

בקיץ האחרון, 58 שנה לאחר מכן, סגר קונצ'לובסקי מעגל כשהציג בתחרות הרשמית של פסטיבל את סרטו החדש "חברים יקרים", המתרחש באותה שנת 1962. הדרמה התקופתית הזו מתארת את האירועים סביב הטבח בעיר נובוצ'רקאסק, בה המשטרה החשאית טבחה בפועלים שהעזו למחות נגד מצוקתם. גיבורתו היא עסקנית קומוניסטית מקומית, היוצאת לחפש את בתה, שנעלמה במהלך ההפגנות. המסע שלה כפול - חיצוני ופנימי. ברובד אחד, היא מנסה להבין מה קרה לילדה שלה ומי אחראי לתוצאות המזוויעות של המהומות, וברובד עמוק יותר, היא עוברת תהליך של התפכחות מן האמונה העיוורת שלה בשלטון, בשיטה ובתרבות השקר והאימה שלהם. בסוף השבוע הקרוב אפשר יהיה לראות את הסרט גם בישראל, כשיוציא לדרך את פסטיבל סרטים בערבה, בו יוקרן בסטרימינג.

את הגיבורה מגלמת יוליה ויסוצקאיה, שחקנית מוערכת וזוגתו של הבמאי, הצעירה ממנו בהרבה - אם כי גם הוא נראה צעיר מ-83 שנותיו. "זה בזכותה", אומר לי הבמאי כשנפגשנו במלון ונציאני לאחר הבכורה בפסטיבל. "לא אגלה את הסוד איך הוא נראה ככה", היא עונה בתגובה.

ויסוצקאיה עצמה נולדה בנובוצ'רקאסק. קונצ'לובסקי נולד במוסקבה לאחת מן המשפחות המיוחסות במדינה - משפחת מיכאלקוב, ובחר לאמץ כשם במה את השם של סבתו מצד אמו. אביו סרגיי היה סופר שבין השאר כתב את המילים להמנון הסובייטי ואז להמנון הרוסי, ואחיו ניקיטה הוא גם כן מבכירי הקולנוענים במדינה.

עוד בוואלה! NEWS

עוד על התוכנית הנפלאה של פסטיבל סרטים בערבה

לכתבה המלאה
אנדריי קונצ'לובסקי עם יוליה ויסוצקאיה בפסטיבל ונציה האחרון (צילום: GettyImages, ויטוריו קלוטו)

לאחר שקונצ'לובסקי עבד עם טרקובסקי, הוא פרש כנפיים והתחיל לביים בעצמו סרטים באורך מלא שזכו להצלחה ולהערכה רבה במולדתו. בשנות השמונים עבר להוליווד, ובתחילה התקשה למצוא את מקומו, ואף מכר קוויאר בשוק השחור. אז, כפי שמסופר ב"גו גו בויז", הדוקו המצוין של הילה מדליה, פגש את מנחם גולן. "הוא לבש תחתונים והתגלח כשנכנסתי לפגישה", שיחזר הבמאי. "סיפרתי לו על הסרט הבא שרציתי לעשות, והעלילה שלו היתה ביוגוסלביה, אז הוא אמר לי 'שים את העלילה באמריקה ונעשה את הסרט'. כמובן שהייתי מסכים לכל מה שהיה מבקש".

התוצאה היתה "המאהבים של מריה" בכיכובה של נטשיה קינסקי, שזכה לתהודה והוקרה והוביל לסרט מצליח עוד יותר, בז'אנר אחר לגמרי - מותחן הפעולה המהולל "רכבת אל החופש". קונצ'לובסקי ביים בהוליווד סרטים נוספים, בהם "טנגו וקאש" עם סילבסטר סטאלון, וחזר לרוסיה בתחילת שנות האלפיים כדי לביים יצירות מופת כמו "בית השוטים" ו"הלילות הלבנים של הדוור".

מה גרם לו לחזור דווקא כעת למאורעות 1962? בתחילה הבמאי עונה בנחרצות -"לא אענה לך. אין תשובה לשאלה הזו", אבל אז הוא בכל זאת עונה. "למה לעסוק בטבח הזה דווקא עכשיו? למה לעסוק במלחמת טרויה דווקא עכשיו? קולנוען הוא לא עיתונאי או סוציולוג. הוא אמן. אתה עושה דברים בלי סיבה מסוימת. אתה חווה דברים, ופתאום עולה רעיון, זה כמו מוזיקה. הייתי יכול לבלף אותך ולהאכיל אותך באיזה בולשיט, אבל יש לי כבוד אינטלקטואלי כלפיך, אז לא אמציא תשובה. בכל זאת, יש לי סיבה אחת לתת לך - ג'וליה גילמה את אנטיגונה על הבמה וחשבתי לעצמי שהיא צריכה לעשות תפקיד טרגי על המסך הגדול, ואז הכל התחבר לי וחשבתי על הסיפור הזה ועל הדמות הזו".

המאסטר. אנדריי קונצ'לובסקי (צילום: GettyImages, ארנסטו רוסקיו)
"כל סרט הוא חלום. לפעמים סיוט, ולפעמים חלום נפלא"

זה פואטי שאתה מציג דווקא בוונציה סרט שמתרחש דווקא ב-1962, השנה שבה הגעת לכאן לראשונה.

"זה צירוף מקרים יפה, הא? ישבתי היום על המרפסת והסתכלתי ביוצרים שמסתובבים פה. הם צעירים כמו שאני הייתי, ואידיוטים כמו שאני הייתי. כשאתה צעיר בוונציה, אתה נרגש ומסתובב כמו עכבר מפחד שתפסיד משהו. בגילי, אני כבר מבין שבעצם אין מה להפסיד".

מה השתנה?

"מה לא. תחשוב שבזמנו הייתי על המדרגות האלה עם אנטוניוני הצעיר. אנטוניוני הצעיר! כמה זמן עבר".

לפני כמה שנים, הזדמן לי להיות בפריז בהקרנה מיוחדת של סרטך השני, "סיפורה של אסיה קליאצ'ינה" משנת 1967, שכיום כבר יש הזדמנויות מעטות לראותו על מסך גדול. זו היתה חוויה.

"הייתי אז גבר צעיר, וכמו כל גבר צעיר, שנאתי את סטאלין, חייתי את החיים הרוסיים ושמחתי שלא שלחו אותי לגולאג. החיים שלי היו די פשוטים, לפני שהם נהיו מסובכים.

"כל סרט הוא חלום. לפעמים סיוט, ולפעמים חלום נפלא. הייתי אז צעיר, דוחה ובטוח בעצמי. אמרתי שלא אצלם שחקנים, אלא אנשים מהרחוב, כמו שדה-סיקה עשה ב'גונבי האופניים'. הלכתי לקולחוז וצילמתי אנשים פשוטים. זאת היתה הרפתקה, כי לא ידעתי מה יקרה. זרקתי את התסריט, ובמקום זה נתתי וודקה לאנשים ואמרתי להם שיהיו הם עצמם, וצילמתי אותם. זה היה כמו לטוס על כנף של מטוס".

מה השתנה בין 1962 ל-2020? מתוך "חברים יקרים" (צילום: יח"צ, פסטיבל ונציה)
"ידע אנושי הוא דבר שמצטבר ולאורך הדורות יש יותר ויותר ממנו, אבל ערכים מוסריים יכולים להיעלם תוך דור אחד"

כשאני שואל את הבמאי כמה ידוע ברוסיה של ימינו על הטבח ההיסטורי המתואר בסרט, הוא מצטט לי שני הוגי דעות. "השאלה היא לא האם יודעים, אלא האם בכלל רוצים לדעת? ככל שיש יותר מידע נגיש, ככה יש פחות ידע. אנחנו יודעים מה לקנות ומה לאכול, אבל לא יודעים שום דבר שקרה לעם או למדינה שלנו. אומברטו אקו אמר שאינפורמציה שוללת ממך זיכרון, וג'ון גריי אמר שידע אנושי הוא דבר שמצטבר ולאורך הדורות יש יותר ויותר ממנו, אבל ערכים מוסריים יכולים להיעלם תוך דור אחד. בגלל זה, ציוויליזציות יכולות להיהרס כל כך בקלות. מוסר הוא לא מסה קריטית".

כפי שקורה לא פעם בראיונות עם דור הנפילים, קונצ'לובסקי עונה תשובות שלא בהכרח קשורות לשאלות, ובהן משפט אחד גם לא בהכרח קשור לקודמו. "מרגע שהסרט נחתם, הבמאי לא יכול לשנות בו כלום. סרט הוא כמו טיל. בעצם, זה עוד יותר גרוע, כי במקרה של טיל אפשר לפחות לשנות את המסלול באמצע הדרך", הוא אומר. "תראה במאים כמו ברגמן או פליני. הם מביטים בקיום האנושי בצורה אינטנסיבית, וגם בדברים הלא חשובים, כשלפעמים הם בעצם חשובים יותר מהדרמות הכי גדולות. קח לדוגמה את 'חברים יקרים'. אתה זוכר את הסצינה עם הכלב והגורים. לכאורה, מי צריך את הקטע הזה? הוא לא הכרחי לעלילה, ובכל זאת הרגשתי שאי אפשר להוציא אותו. זה לא רציונלי. זה כמו מוזיקה".

"תקווה זה דבר מטומטם, אין שום סיבה להיות אופטימי". אנדריי קונצ'לובסקי עם הפרס בו זכה בפסטיבל ונציה האחרון (צילום: GettyImages, ויטוריו קלוטו)

יש טעם לשאול למה צילמת בשחור-לבן, ובצורה שמדגישה את המרחב הרחב שבו פעולות הדמויות?

"למה צילמתי בשחור לבן? כי רציתי לתת תחושה כמו תיעודית, ויומני החדשות באותה תקופה היו בשחור לבן. לגבי השאלה השנייה: אני אוהב את סגנון הצילום הזה. אני קורא לו 'אולד-סקול עקשני'. פעם הקולנוע היה מראה את השמים, ואז הגיעו האפוסים ההוליוודיים של שנות השישים, והתחילו להראות רק את קליאופטרה ואת יוליוס קיסר ומאות ניצבים, אבל לא את השמים. אני אוהב שמים, הם תמיד שם. קולנוע זו אמנות מאוד ברוטלית. בניגוד לתיאטרון, היא לא מאפשרת לקהל לדמיין. במקום זאת, נותנים לו קלוז-אפ ודוחפים לו כפית בגרון. זה שלשול של דימויים, וככל שיש יותר דימויים, יש בהם פחות ערך. זה כמו שטר אחד של מאה דולר לעומת מאה שטרות של דולר. אני רוצה להציע פחות שטרות, אבל עם יותר ערך".

לסיום, אתה אופטימי?

"תקווה היא לא רציונלית, תקווה זה דבר מטומטם. אין שום סיבה להיות אופטימי, ובכל זאת - תמיד נעדיף להקשיב לרופא שאומר 'הכל יהיה בסדר' ולא לרופא שאומר 'אתה מאוד חולה'.


לצפייה בסרט ראו האתר הרשמי של פסטיבל סרטים בערבה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully