כמעט כל אחד שנפגש לפחות פעם אחת בחייו עם אמריקנים יספר על תכונה אחת בולטת שלהם: הדרמטיות. קל לבלבל דרמטיות עם צביעות, מונח אחר שמיוחס ביתר שאת לאומה הזאת, אבל זו לא צביעות. הם פשוט מקצינים את כל הרגשות שלהם, כך שאפילו הנחמדות שנוטפת מהם, ויש הרבה אמריקנים נחמדים ומקסימים על אמת, הופכת לגרוטסקה.
ג'ניפר סנוקל לא אמריקנית, היא קנדית. באופן כללי, מדובר בשני עמים שונים בתכלית, גם אם הם חולקים גבול שוחר שלום כבר 250 שנה, אבל אי אפשר להתייחס לסנוקל כאל קנדית. העושר שהיה מנת חלקה, המוחצנות וגם חיתוך הדיבור שלה אינם "קנדים", הם אמריקנים לחלוטין.
זו הסיבה העיקרית לכך שהיה קשה להזדהות עם סנוקל ב"חשיפה", בה סיפרה אמש לחיים אתגר על הטלטלות שעברו בחייה בשנים האחרונות. המבטא הכבד, יחד עם הגינונים המוגזמים והדמעות הלא תמיד מסונכרנות עם הרגע הנכון, פשוט לא עומדים ברף ה"דוגרי" של הקהל הישראלי. הווידוי של סנוקל נראה בעיקר מזויף, כמו בכי של מטיף אוונגליסטי שהודה במעשים אסורים שנוגדים את הדת.
העניין הוא שזה לא נכון. מאחורי הדמעות של סנוקל עומדת הרבה כנות - פרידה כואבת ומתוקשרת, נטישה של חמישה ילדים באישון לילה ושינוי סגנון חיים קיצוני מקניה של תיקים ב-7,000 שקל בכיכר המדינה ("פרשו לי שטיח אדום") למכירת מוצרים של דולרים בודדים בעגלות במקסיקו. נתקלתי בחיי באנשים שעבדו בעגלות בקניונים. זו לא עבודה רעה או כזו שלא מכבדת, זו פשוט משימה לצעירים שאפתנים שסיימו צבא ורוצים לחסוך כמה דולרים לפני שהם מתחילים את החיים.
אז לא, אין שום דבר צבוע או חסר כנות מאחורי סיפור החיים של סנוקל. הבעיה היא שלמרות התפנית ההיסטרית בעלילה הפרטית שלה גם לא היו שם מספיק אלמנטים כדי לרגש. הסיפור שלה הוא סיפור של אישה עשירה ופזרנית שירדה מנכסיה ועזבה את הילדים שלה, שבנתה את העושר שלה בעשר אצבעות ובאותן עשר אצבעות הובילה את עצמה להרס טוטאלי. אף על פי שמפתה לחשוב במונחים של שכר ועונש, המציאות תמיד יותר מורכבת וכוללת אין ספור רבדים.
הבעיה היא שאנחנו נמצאים בתקופה שבה סיפורים שוברי לב מציפים אותנו בכל יום. פעם זה בעל עסק שמתרה בקול שבור מפני התאבדויות, פעם אחרת אנשים שביתם הוצף בשיטפון. לפני מספר שבועות התראיין באחת הכתבות אב שסיפר שהוא לא יכול לקנות דבר לילדיו. אחד מבניו הקטנים אמר "אני לא מבקש עכשיו דברים כי לאבא אין כסף" והאב דמע. זה היה רגע טלוויזיוני קטן ועדיין הרבה יותר עמוק ונוגע ללב מכל הריאיון עם סנוקל.
יכול להיות שזה גם המראיין. חיים אתגר, למרות החזות החביבה שלו, טוב יותר בתפקיד החוקר הרע. היו לו ניצוצות שמימיים בריאיון עם יעקב בוזגלו ואת התפקיד שלו בתור הנודניק שמציק לעבריינים ורודף אחריהם כאילו היה דמות בקליפ המיתולוגי "סבוטאז'" של הביסטי בויז, אנחנו רואים שבוע אחר שבוע ב"יצאת צדיק". הפעם אתגר ניסה ללכת עם האמפתיה עד הסוף. הוא היה רך מדי כשעימת את סנוקל עם נושא הילדים הנטושים, אבל לא התעכב יותר מדי אפילו כשאמרה ש"אני אמא טובה". היא הייתה חלבית, הוא היה פרווה. היו כאן את כל האלמנטים לדרמה, אבל השלם יצא קטן בהרבה מסך חלקיו.
רגע אחד כן הצליח למשוך תשומת לב - ההאשמה של סנוקל לפיה ניקול ראידמן חסמה אותה מפני שיחות טלפון. "רציתי לשבת לכוס קפה, לא רציתי לבקש כסף", אמרה בהיסוס עם המון סממנים שהעידו על כך שייתכן שאינה מגלה את כל האמת. באופן כללי, רב הנסתר על הגלוי במערכות היחסים בין סנוקל לראידמן ולבעלה לשעבר עופר טלקר, אבל האמת היא שגם הנסתר לא מספיק מעניין כדי שנדרוש תשובות ברורות יותר (שאגב, לא בהכרח מגיעות לנו).
בסך הכול, "חשיפה" הייתה אירוע עם מעט מאוד רגעי שיא, אם בכלל. סנוקל לא הצליחה לגרום לנו להיות בעדה, אתגר לא הצליח לגרום לנו להיות נגדה. התוצאה הייתה אירוע חלול וחסר משמעות. בדיוק כמו שלוש העונות של "מעושרות".