נורא רצינו להתרגש, אבל הספר שכולנו קראנו הפך לעוד סרט מאכזב של נטפליקס

סופיה לורן חוזרת למסך ב"כל החיים לפניו", עיבוד חדש לספר האהוב שעלה בנטפליקס - ומתגלה כחרפה. וגם: "חמוץ אמריקאי" השנוי במחלוקת של סת' רוגן סוף סוף מוקרן בישראל, וצמד הסרטים שיעשו לכם טוב על הלב

טריילר הסרט "כל החיים לפניו" (נטפליקס)

"כל החיים לפניו" (נטפליקס)

רומן גארי הוציא את הספר "כל החיים לפניו" ב-1975, בשם העט אמיל אז'אר. הרומן זכה להצלחה ולהערכה גדולה בצרפת, ובזכות הקומוניקטיביות שלו והעיסוק בתכנים הקשורים בהיסטוריה יהודית, הפך אצלנו לחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים של הבגרות בספרות, שלא משתנה אף פעם - מה שאומר כי כמה דורות של ישראלים כבר התחנכו על ברכיו.

לאור המעמד הממלכתי הזה, קל לזלזל ברומן הקאנוני. קריאה חוזרת בו מגלה כי מדובר בספר יוצא מן הכלל, והאמירות שלו על העולם ועל האנושות רלוונטיות מתמיד. כזכור, במרכזו עומד ילד שבגילו כבר ראה הכל, וכשמישהו אומר לו כי כל החיים עוד לפניו, הוא מבקש ממנו שלא יפחיד אותו. כל כך חזק, כל כך עצוב.

העיבוד הקולנועי הראשון לספר הגיע מיד לאחר צאתו. זה היה סרט צרפתי של קולנוען ישראלי, משה מזרחי, שזכה עליו באוסקר בקטגוריית הסרט הזר, והפך בכך לבמאי הכחול-לבן הראשון שזוכה בפסלון המוזהב, והאחרון עד גיא נתיב לפני שנתיים. כעת, מגיע עיבוד נוסף - והפעם דובר איטלקית, והוא עולה ישירות בנטפליקס בסוף השבוע.

עוד בוואלה! NEWS

מאה סרטים לראות בנטפליקס: המדריך המלא

לכתבה המלאה
והפעם: באיטלקית. מתוך "כל החיים לפניו" (צילום: יח"צ)

סיפור המסגרת נותר דומה: סיפורה של ניצולת שואה הפורשת חסותה על ילד רחוב, שאמו הפרוצה נרצחה בידי אביו. אך הפעם, זירת ההתרחשות הועתקה מפריז לנאפולי, הילד אינו צפון-אפריקאי אלא סנגלי ותקופת ההתרחשות אינה שנות השבעים, אלא ימינו.

את הסרט ביים אדוארדו פונטי, שגייס לפרויקט את אמו - לא אחרת מאשר סופיה לורן, מן הדיוות הגדולות המעטות שעוד נותרו בחיים, וחוזרת כאן למרקע לאחר הפסקה של יותר מעשור. הלוואי שזה היה מתגלה כקאמבק מרגש, אך צר לי לדווח שתצוגת המשחק שלה נראית כמו צל של עצמה, או של סימון סיניורה שגילמה את התפקיד בעיבוד הצרפתי.

האמת, לקטול סרטים שעולים בנטפליקס מעייף כמו להיות פטיפון שבור. המנגינה כל פעם חוזרת, וגם את השנינה שהסופר מתהפך בקברו כבר ביזבזנו על "אנולה הולמס", העיבוד הטרי והבלתי נסבל (אך המצליח, יש להודות) לכתביו של קונן דויל. מה לעשות, גם הפעם זה נכון: רומן גארי ודאי לא היה נהנה לראות מה הבמאי האיטלקי עולל לו. למעשה, ראוי כי שגריר איטליה בצרפת יוזמן לשיחת נזיפה.

עוד בוואלה! NEWS

הסרט הזה יהיה הלהיט הבא של נטפליקס. זה לא אומר שהוא טוב

לכתבה המלאה
צל של עצמה. סופיה לורן ב"כל החיים לפניו" (צילום: יח"צ)
הרומן המקורי מתפקע מהקשרים חברתיים ומטענים היסטוריים, אך בעיבוד הקולנועי אין שום דבר מכל אלה

הפגמים כה רבים, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. כדי להקל על התהליך, נעשה זאת על דרך ההשוואה. ובכן: הרומן המקורי מתפקע מהקשרים חברתיים ומטענים היסטוריים, אך בעיבוד הקולנועי אין כלום. הכתיבה של גארי משלבת בין פיוטיות ואינטנסיביות, ובסרט אין לא את זה ולא את זה. בספר יש הומור, אירוניה, סרקזם ושנינות - ונחשו מה, האדפטציה החדשה חפה מכל אלה. התסריט, הבימוי, ההפקה, הליהוק והמשחק - הכל פה כל כך סתמי, רדוד וירוד, שאילולא היו קוראים לסרט "כל החיים לפניו", בכלל לא היינו שמים אליו לב.

כזכור, מוטיב חוזר בספר הוא שהילד מדמיין כי בלילות, לביאה מתגנבת לחדרו. הסרט בוחר להמחיש זאת באמצעות אפקטים ממוחשבים, ולא מפתיע לגלות כי הם נחותים ולא מוצלחים. יש דברים שעדיף להשאיר לדמיון, אך בסרט אין טיפה של תבונה ושל איפוק. ככל שהוא מתפתח, התוצאה נהיית קיטשית וסנטימנטלית יותר, אך לא מרגשת לרגע ומשמימה כל הזמן. בתום הצפייה, אפשר רק להתנחם בכך שהעתיד ודאי מזמן לנו סרטים טובים יותר. אחרי הכל, כל החיים לפנינו.

קיטש. מתוך "כל החיים לפניו" (צילום: יח"צ)

"חמוץ אמריקאי" (פסטיבל הקולנוע היהודי)

"חמוץ אמריקאי" נבחר לשמש סרט הפתיחה של הפסטיבל היהודי בירושלים, ואפשר להבין למה: יחד עם "יהודי טוב" של האחים כהן, זהו ככל הנראה הסרט הכי יהודי שנעשה בהוליווד בשני העשורים האחרונים

לפני שהישראלים נזפו ביהודי אמריקה על כך שהצביעו לג'ו ביידן, הם נזפו בסת' רוגן. כזכור, הקומיקאי והקולנוען עלה על המוקד לאחר שהרשה לעצמו להתבדח לגבי קיומה של מדינת היהודים. זה הסתיים בשיחת זום עם יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג ובהתנצלות נרגשת, עד הנזיפה הבאה.

את הדברים אמר רוגן בקיץ האחרון, בראיון לרגל צאת סרטו "חמוץ אמריקאי", שעלה ישירות בסטרימינג בארצות הברית, וכאן עוד לא הוקרן בשום מסגרת. כעת, תהיה הזדמנות לראותו עם תרגום לעברית, וזאת במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי של סינמטק ירושלים, שכמובן יתקיים השנה במתכונת וירטואלית.

את הסרט ביים ברנדון טרוסט, שעד כה עבד כצלם, כולל בקומדיות מצליחות בכיכובו של רוגן, למשל "שכנים". רוגן, מצידו, הפיק את הפרויקט, כתב את התסריט וגם מככב בתפקיד כפול: כהרשל, יהודי שחומק מהשטעטל לניו יורק בתחילת המאה הקודמת, נופל קורבן לתאונת חמוצים מוזרה ומוצא עצמו משומר במשך מאה שנה עד שהוא מתעורר היישר לתוך ניו יורק של ימינו; וכבן, הנין ההיפסטר שלו, שנאלץ לקחת אותו תחת חסותו ולעזור לו להתאקלם במציאות של 2020.

"חמוץ אמריקאי" נבחר לשמש סרט הפתיחה של הפסטיבל היהודי, ואפשר להבין למה: יחד עם "יהודי טוב" של האחים כהן, זהו ככל הנראה הסרט הכי יהודי שנעשה בהוליווד בשני העשורים האחרונים.

פעמיים סת' רוגן. מתוך "חמוץ אמריקאי" (צילום: יח"צ)
בסקירתו את ההיסטוריה היהודית במאה השנה האחרונות, הסרט מקפיד להשמיט את עובדת תקומתה וקיומה של מדינת ישראל. אולי זה מקרי, ואולי זה פשוט מעיד על העובדה שצעירים אמריקאים כמו רוגן לא מתנגדים למדינה הזו, אבל היא גם לא מעניינת אותם במיוחד

כבר ברבע השעה הראשונה שלו, דוחס הסרט את כל הסוגיות והאלמנטים שמאפיינים את התרבות היהודית (האשכנזית): אנטישמיות, הגירה, תחושת רדיפה תמידית, סבל והתקרבנות, הומור שחור והמעטה עצמית, דגש על משפחתיות ועוד ועוד, כולל אינסוף אזכורים ספציפיים של מאורעות היסטוריים, מושגים מן המסורת היהודית ומילים בידייש.

אפילו כשהנין של הרשל נכנס לתמונה ומתגלה בתחילה כיהודי חילוני שאין לו שום זיקה למסורת, הסרט ממשיך את הקו הזה. לא ניכנס לפרטים כדי לא לחשוף את נפתולי העלילה, אבל אפשר לומר כך: באמצעות המפגש עם הסבא-רבא שלו, הצעיר הניו יורקי מבין שכדי לגאול את נשמתו המדוכדכת, הוא חייב להתחבר מחדש לזהות ולתרבות שלו. כדי להגשים את עצמו סוף כל סוף בתפוח הגדול, הוא נדרש לסגור מעגל ולקפוץ לביקור בשטעטל. בקיצור, גם בסוכנות היהודית יכולים להיות מרוצים.

מצד אחר, הם אולי לא ישמחו מן העובדה הבאה: הסרט סוקר את ההיסטוריה היהודית במאה האחרונה ובעשותו כן, מקפיד להשמיט את עובדת תקומתה וקיומה של מדינת ישראל. אולי זה מקרי, ואולי זה פשוט מעיד על העובדה שצעירים אמריקאים ליברלים לא מתנגדים למדינה הזו, אבל היא גם לא מעניינת אותם במיוחד.

ואם עד כאן דיברנו רק על העניין-יהודי ישראלי ולא על איכות נטו, גם זה לא מקרי: מעבר לקונטקסט ולמה שהוא מספר לנו על יהדות ארצות הברית, "חמוץ אמריקאי" הוא לא יותר מקומדיה חביבה - תוצר קלאסי מסוגת ה"דג מחוץ למים", שבה הגיבור מוצא את עצמו בזמן ו/או במקום אחרים ממה שהכיר. יש בסרט לא מעט בדיחות טובות, אבל הן בעיקר במערכה הראשונה, ולאחר מכן התוצאה מורידה הילוך. מנגד, לאורך כל הדרך, הממד הדרמטי אף פעם לא מצליח להתפתח באופן מרגש באמת. בקיצור, מי שלא מחובר ליידישקייט לא בהכרח ימצא ב"חמוץ אמריקאי" עניין מיוחד, אבל בדיוק בשל כך הפסטיבל היהודי הוא האכסניה המושלמת עבורו.

לצפייה בסרט ובסרטים האחרים שמוקרנים בפסטיבל הקולנוע היהודי, ראו האתר הרשמי.

מה נתניהו היה אומר? מתוך "חמוץ אמריקאי" (צילום: יח"צ)

"נוטינג היל"+"כל הזמן שבעולם" (נטפליקס)

ספרים זה סטימצקי וקומדיות רומנטיות בריטיות זה ריצ'רד קרטיס - התסריטאי שהוא ז'אנר בפני עצמו, ואחראי ל"ארבע חתונות ולוויה אחת", "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" וסרטים אחרים, שבראשם כמובן "נוטינג היל", שחזר לאחרונה לקטלוג של נטפליקס.

צפייה מחודשת בסרט מאפשרת להיווכח עד כמה התסריט הוא בית ספר לכתיבה. מי שמפיחים חיים קולנועיים במילים המופתיות שלו הם שותפו הקבוע של קרטיס, יו גרנט, ובצידו ג'וליה רוברטס, הממחישה כאן את היותה שחקנית חד-פעמית.

יש בסרט סצינות לפנתיאון - התחרות על הבראוני האחרון, למשל, או הסצינה שבה מגיע הציטוט הקאנוני "I'm just a girl, standing in front of a boy". מעבר לכך, כמכלול, אף שהוא איטי ומתפרש על פני לא פחות משעתיים, "נוטינג היל" רק הלך והשתבח, והוא נעים ומנחם מתמיד.

שחקנית של פעם בחיים. ג'וליה רוברטס ב"נוטינג היל" (צילום: יח"צ)

את "נוטינג היל" ביים רוג'ר מיצ'ל, אבל לאחר מכן החליט קרטיס לביים בעצמו תסריטים שכתב, ואחרי "אהבה זה כל הסיפור" ו"רדיו רוק", הגיע ב-2013 "כל הזמן שבעולם" המקסים והלא מוערך דיו, העוסק בגבר המגלה שבכוחו לחזור אחורה בזמן מתי שרק ירצה, ומנסה להשתמש בכוח-העל הזה כדי לשפר את מצבו הרומנטי.

מטבע הדברים, זה סרט הרבה פחות מוכר מ"נוטינג היל", אבל גם לו יש השפעה פלאית על מצב הרוח, וגם אותו בהחלט כדאי מאוד לראות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully