חג ישראליאנה שמח למי שחוגג! מדינה שלמה התפלשה בנוזלי הגוף המרוגשים של עצמה השבוע עם הפרסומים על "האסטרונאוט הישראלי השני בחלל" איתן סטיבה. סטיבה, טייס קרב מעוטר בעבר ואיש עסקים עשיר מאוד בהווה, צפוי לטוס לחלל בחללית המסחרית של חברת אקסיום בעוד כשנה. הוא יעשה את זה על חשבון הכסף שלו (הרבה מאוד ממנו) שאותו הוא עשה בין השאר ממכירת נשק באפריקה ואחרי שהעביר אותו דרך "קרן רמון" שצבעה אותו בצבעי הלאום והספיגה אותו בארומה של אחד המיתוסים הגדולים ביותר בתולדות המדינה - אילן רמון ז"ל.
אפילו נשיא המדינה ראובן ריבלין בירך אותו באירוע חגיגי שנערך לכבודו: "לא בכל יום אנחנו מכריזים על אסטרונאוט ישראלי שיוצא לחלל. בקרוב, תמריא מכדור הארץ מעבורת חלל ובאחד ההגאים שלה יאחוז, שוב, 'אחד משלנו'". והכותרות בכל כלי התקשורת שמחו להצטרף לחגיגה, בכל זאת סוף סוף כותרת שלא קשורה להפגנות או מגיפות - כבר הרבה זמן לא היה לנו. אלו באמת כותרות מפתות, משמחות, מרגשות, מעוררות השראה ושאר רוח. לו רק הן היו מדויקות.
האמת הפשוטה והמעט פחות מושלמת היא שאיתן סטיבה, טייס קרב לשעבר בן 62, מגשים לעצמו חלום. שזה אחלה, סחתיין עליו. מפרגנת והכול. אבל בואו לא נצא מגדרנו בחגיגה של פרובינציאליות פתטית רק בגלל שגבר אמיד מימן לעצמו הרפתקה רגע לפני הפנסיה. יש כאלה שקונים אופנוע או אופניים לרכיבת שטח וטייץ צמוד מדי, אחרים מתכננים את הטיול לדרום אמריקה או סין שתמיד היו עסוקים מדי לעשות, או שהילדים היו קטנים והכסף היה לחוץ. מגיעים לגיל מסוים ופתאום מבינים שהילדים כבר יכולים לדאוג לעצמם, ומבחינת העבודה זה כבר לא סיפור לקחת שבוע-שבועיים או אפילו חודש-חודשיים וזה עכשיו או לעולם לא.
אז מה השמחה הגדולה? במקום לסין סטיבה נוסע מחוץ לאטמוספירה, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. הוא הגיע לגיל מסויים, וזה עכשיו או לעולם לא, אז הוא קנה כרטיס. פשוט במקרה שלו זה כרטיס לחללית והמחיר הוא 50 מיליון דולר. הרפתקה פוסט מידל אייג'ית פריבילגית קלאסית. וזה שהוא העביר את כל העיסה הזאת דרך 'קרן רמון' ממש לא אומר שזה יוצא מהקצה השני בתור נפיחה בניחוח גאווה לאומית ובליווי קונפטי כחול-לבן.
במהדורה של חדשות 12 קרן מרציאנו אמנם ציינה בפתיח שמדובר ביוזמה פרטית שתשלח את סטיבה לחלל, אבל בכתבה ששודרה מיד לאחר המילים הללו הוצג סטיבה כמי שמקבל על עצמו את "השליחות של נשיא המדינה" (במילותיו) ונשלפו גם חומרי ארכיון מכתבה מ-2011 שבה נראה סטיבה מתקבל בכבוד מלכים אצל מלך אפריקני. אחר כך הגיע האזכור המביך על כך שהוא "היה אמור לזכות בכבוד מסוג אחר לגמרי כשלא אחר מטום קרוז הגדול היה אמור להצטרף לטיסה". ממש ככה באלה המילים בחר הכתב אסף יחזקאלי לתאר את העניין המשונה הזה. טום קרוז *הגדול*. סליחה, יכול להיות ששוגרנו לא רק לחלל אלא גם לאחור בזמן ונחתנו באייטיז?
בשתי המהדורות המרכזיות (חדשות 12 ו-13) התואר שהוצמד לסטיבה היה "האסטרונאוט הישראלי השני בחלל", אף על פי שברור לגמרי שמדובר ביוזמה פרטית ומסחרית שסטיבה מממן בעצמו, דה פקטו. איך אפשר לכנות אותו אסטרונאוט ישראלי שני בתחילת המשפט ולסיים את אותו המשפט בהסבר על כך שלמעשה סטיבה קנה לעצמו כרטיס טיסה בחללית? זה הלא עושה קצר במעגלי ההיגיון במוח. ולפי אותו ההיגיון, האם כל מי שקונה כרטיס טיסה לחו"ל במטוס הוא טייס? כי אם כן, בשנה שעברה טסתי לחו"ל עם הילדים ויש לי כותרת מעולה על טייס ישראלי בן 5.
בהודעות לעיתונות מטעם קרן רמון הקפידו להדגיש שסטיבה "נבחר על ידי הקרן" למשימה, שתכלול "שהות של 200 שעות בתחנת החלל הבינלאומית במהלכן יבצע שורת ניסויים בפיתוחים מדעיים ישראליים שיקח עמו ואף יקיים פעילות להנגשת עולם החלל לילדי ישראל". ננקה את זה רגע מניסוחים לולייניים של יח"צ: סטיבה נבחר על ידי הוועד המנהל של הקרן, שהוא עצמו חבר בה. הוא גם אחד התורמים הגדולים ביותר לקרן, אם לא הכי גדול. המשימה המדעית והמחקרית שהוא יבצע בחלל? בהחלט תהיה כזאת. חד משמעית. את זה אפשר לומר כבר כעת. מה היא תהיה? פחות. החליטו שתהיה, עוד לא החליטו מה. מוזמנים להגיש הצעות. אה ואולי גם יהיה זום לילדים מהחלל.
סטיבה קודם כל החליט שהוא נוסע לחלל. רק אחר כך נבנתה סביב העניין הזה התפאורה של קרן רמון, ומתישהו יהיו גם "ניסויים בפיתוחים מדעיים". זה לא שהיתה כאן משימה לאומית שחיפשו עבורה את הנציג המתאים ביותר והוא נבחר מבין כל המועמדים. אם כבר זה יותר דומה למכרז תפור, קודם מצאו את הבן אדם ואז תפרו סביבו את המכרז. עם זאת, אין כאן איזו שחיתות או מחדל - זו טיסה מסחרית לחלל, שסטיבה מממן מכספו שלו וזה בסדר גמור.
הבעיה היא במסגור של הסיפור הזה כמשימה לאומית וכהישג קולקטיבי. מדינת ישראל לא קשורה לדבר הזה. היא לא מימנה אותו, לא הגתה אותו, לא השתתפה בו וגם לא ביקשה אותו. היא כמובן שמחה לגזור את הקופון בכותרות. זה מביך, אבל כבר התרגלנו לזה שהיא נואשת לספינים חיוביים. אבל למה כלי התקשורת בלעו את הלוקש הזה ומכרו לנו אותו כאיזה סוג של 'אילן רמון 2 - האימפריה מכה שנית'? ואנחנו - כמה מטומטמים אנחנו צריכים להיות כדי לחגוג את הדבר הזה כהישג לאומי?