בינינו, מי שמוציא מדי פעם את הראש מהמכשיר הנייד לא אמור להיות מופתע. בחודשים האחרונים דווח על עשרות תקיפות אלימות כלפי מפגינים נגד נתניהו. אלו מעשים. את מי מילים כבר מזעזעות בשלב הזה?
ובכל זאת, "הפגנת הבושה", כמו שקראו לה אמש בחדשות 13, הסעירה רבים. ככלות הכול, לא בכל יום מפגינים תומכיו של ראש הממשלה נגד ביתה של משפחה שכולה - אנשים פרטיים לחלוטין - וקוראים לעברה איחולים שאפילו הדפדפן לא סובל. אולי בכל זאת, מפני שאנחנו כבר מזמן לא בתחומי הטעם הטוב, נזכיר שאחד מהם איחל להוריו של תם פרקש, שנפל במלחמת לבנון השנייה, שיקבלו "עוד אחד כזה". התרגלנו כבר להזדעזע, נכון, ובכל זאת: אנשים מבוגרים שמדברים כאילו אין להם אלוהים, שולפים הערות נבזיות, מרושעות, יש בזה משהו מעורר בחילה.
סיוון רהב מאיר ראיינה את האיש שאמר חלק מהדברים האלה, שביקש להתנצל. "הייתי בסערת רגשות, בלהט היצרים. היו שם משני הצדדים אמירות לא נעימות", הוא אמר, גבר מבוגר, עם משפחה, כאילו אנחנו במין משחק של ילדים בבית ספר. גם הוא יודע שדבר לא מצדיק אמירות כאלה.
לא כולם היו מרוצים מהשיחה. "הוא מוכן להתנצל אז זהו? זה מאחורינו? אין גבול? הכול מותר?", אמר לה ניר דבורי שישב גם הוא באולפן. רהב מאיר מתעקשת שיש ערך בהתנצלות הזאת, שאדם אומר בפניו את הדברים, והיא מקווה שכולם יראו את זה וילכו צעד אחד אחורה. "יש לי קושי עמוק גם עם הדבר הזה", השיב לה דבורי באנדרסטייטמנט של השנה, כשהוא מנסה להסביר שמבחינתו זה רחוק מלספק את הכעס והעלבון. זהו? נעבור הלאה? באמת? ברור שכן. אבל אל דאגה, יש גם סיבות לאופטימיות: בתכנית סיפרו, השבח לאל, כי מספר התקיפות נגד אנשי צוות רפואי ירד ב-30% בתקופת הקורונה. השלום בתוכנו כבר כאן. גם כן משהו להיאחז בו.
במהדורה של 13 היו תקיפים יותר מרהב-מאיר: "שפל חדש, בלי אבל ובלי אולי ובלי שום תירוץ אחר", הגדיר זאת אודי סגל. שותפתו להגשה תמר איש שלום נשאה באופן חריג את "נאום הבושה" על "הפגנת הבושה" ו"פני הבושה של כולנו" (סליחה אבל זאת לא הבושה שלי, אני לא קיללתי הורים שכולים, שיתביישו הם).
הפאתוס מוצדק, אבל את הדבר הכי חשוב בהקשר הזה אמרה איש שלום כמה דקות אחר כך, אחרי הכתבה, בקול שקט. "זה מקרה קצה", היא אמרה, "אבל אף ישראלי, אף מפגין, לא צריך לחטוף לא קללות ולא אלימות גם אם הוא לא בן למשפחה שכולה". וזה בדיוק העניין: לא בזלזול באובדנה הכבד של משפחת פרקש, אלא המתקפה על אנשים פרטיים, שכל חטאם הוא הבעת דעה. דמויות ציבוריות חוטפות לפעמים תגובות קשות, זה בא יחד עם מכונית השרד. כשאנשים פרטיים מאוימים על ידי אנשים פרטיים אחרים, גובר הסיכון לפריצת מלחמת אזרחים.
"נאום הבושה" של איש שלום:
הזעזוע יעבור. דבר לא ישתנה. האיבה הכללית לא הולכת לשום מקום. בכנסת רואים את זה יום-יום: רק שלשום התגזען ח"כ מהליכוד על עולים מרוסיה, אתמול הוא נהג בגסות בח"כ ערבי. מחר בערב כבר תצפה לנו אמירה נבזית חדשה של נבחר ציבור על מגזר אחר. המקרה שהתרחש מול בית משפחת פרקש הוא רק זליגה למרחב הפרטי של מערכת פוליטית ותקשורתית שמתגמלת בדרך כלל שיח אלים ופרובוקטיבי בזמן מסך ולייקים בפייסבוק, ונבנית מניפוץ מתמשך של כל סולידריות בין אזרחים מקבוצות שונות, אותה סולידריות ישראלית שפעם נורא התגאו בה.
ועם המחשבה המתסכלת הזאת זיפזפתי פעם נוספת, והגעתי לכתבה בכאן 11 על הילדה לביא, שאבא שלה מושתל ריאות וחולה בסיסטיק פיברוזיס, ולכן נמצא בקבוצת סיכון. במצב התחלואה הנוכחי, האב אינו יכול לצאת מהבית, ולביא בת השש לא יכולה ללכת לבית הספר כדי לא לסכן אותה. בזכות האכפתיות של חבריה לכיתה א', הוריהם וצוות בית הספר שלה, השיעורים מצולמים והיא יכולה להשתתף בהם, לתקשר עם בני הכיתה והמורה, וכמובן ללמוד. הילדים מהכיתה של לביא בעצם לא פגשו אותה פנים אל פנים מעולם, ובכל זאת אחת מהם אומרת לה שהיא מחכה כבר לשחק איתה, ואחד אחר אומר: "נעשה הכול בשבילך". הנה ילדים חכמים ורגישים, שיכולים ללמד את כולנו שיעור בסולידריות וערבות הדדית.