בואו ניצמד לעובדות: "סברי מרנן" יצאה לפגרה, וקשת חיפשה קומדיה חדשה, בינונית וסבירה שתחליף אותה בשישי בערב. היא מצאה את "הנחלה", שאמורה להיות הרבה יותר מזה: עם קאסט חלומי של שחקנים קומיים מעולים כמו שלמה בראבא, נלי תגר, שני כהן, לוטוס אתרוג ואחרים; צוות יוצרים (אסף בייזר, נטלי מרכוס וארז שלם) שאמון בין היתר על תכנית מערכונים גאונית כמו "היהודים באים"; ופרקים קצביים של פחות מחצי שעה - אפשר היה להמר שיהיה כאן בינגו עוד לפני שהפרק הראשון מתחיל.
אבל כגודל הנחלה כך גם גודל האכזבה: מדובר במוצר טלוויזיוני כה עצל, סתמי ומיותר, עד שהרגש היחיד שהוא מעורר הוא אדישות מוחלטת. זה לא שמדובר במנה איומה, אלא בכזו שאין לה בכלל טעם או ריח: ההומור לעוס, התסריט צפוי, הדמויות לא מעניינות. נקודת האור היחידה היא השחקנים החביבים, אך אם להודות הם גם לא יותר מזה. אף אחד מהם לא מציג שמינית מהיכולת שלו - כפי שנצפתה בעבר בשלל הזדמנויות.
ביום שישי בערב הטלוויזיה לא רוצה להרגיז אף אחד, ובדומה לתכנית שקדמה לה בלוח השידורים, גם ההומור של "הנחלה" מבוסס על יחסים במשפחה בלתי נסבלת, והפעם זירת ההתארגנות היא מושב חקלאי מרוחק מהמרכז. האב, שלמה בראבא, הוא חקלאי בעל מטע אבוקדו. המשפחה כולה בחובות, ולכן שלושת ילדיו גרים יחד איתו: שירי (תגר) ובעלה הסופר ארז (הוא ארז שלם, אחד מיוצרי הסדרה), שמוקד ההתרחשויות נמצא סביבם; דפנה הבטלנית (כהן) ובנה הצעיר העונה לשם נחת (פטר קנולר); גבע המאופיין כדביל (משה אשכנזי, "בשבילה גיבורים עפים"); ואחרונה ויקי, אשתו השנייה של האב המאופיינת כפיליפינית (אתרוג, אנסמבל ציפורלה).
הדבר המשותף לחבורה: כולם בזים למקום שהם נמצאים בו, לחקלאות, למושבניקים, וכן הלאה. מכאן ואילך מדובר בקומדיית מצבים רגילה לחלוטין, שרק במקרה יש לה סיפור מסגרת. הייתי רוצה לומר שמסתתרות כאן בדיחות מבריקות מתחת לפני השטח, או איזו אמירה מתוחכמת על החברה הישראלית, יחסים בין הדורות או בין מרכז ופריפריה - אבל אין. כשההומור מסתכם בזה שישראלים אוהבים לאכול חומוס אצל ערבים, פיליפיניות נראות צעירות מכפי גילן וגברים קוראים אחד לשני בכינוי החיבה "ביצים" (במלעיל), רק גיחוכים אקראיים עולים מדי פעם, כמעט בטעות.
אפשר רק להצטער על הבזבוז: על זמן המסך, התקציב, הקאסט, היוצרים - היה כאן כל החומר לקאלט מתבקש לשישי בערב, ואפילו קמצוץ מזה אין כאן. אז אם זה לא באמת מצחיק, ולא באמת מאוורר שום דבר, ולא מחזיק איזה מסר נסתר - לא בטוח שאנחנו צריכים בכלל את "הנחלה" בנחלת הכלל. יכולנו להסתדר מצוין גם בלעדיה.